אור הישר (חולין) פח

בסנהדרין דס"א ע"א כתבו דבפעם אחת לא חשיב מומר, וכ"כ בזבחים ד"י ע"א וסמכו על דבריהם לעיל די"ד ע"א בתוד"ה השוחט. וע' מש"כ בחידושי שם, וע' בע"ז דל"ד ע"ב תוד"ה רשב"ל ובס' האשכול ח"ג סי' ג'

שם אלא זביחה דעכו"ם דמיתסרא היכא משכ"ל, ע' פלתי סי' ד' סק"א

רש"י ד"ה לא ילפינן. דבפנים הוא דכתיב והקריב המקריב דבעלים קרי מקריב כו', נ"ב כדאמרינן בזבחים ס"פ בית שמאי וע"ש רש"י ד"ה והקריב

רש"י ד"ה פסולה אסורה בהנאה ע"כ, וכן פירשו ברשב"א ובשו"ע ר"ס ד' וע"ש בביאורי הגר"א ז"ל, ולכאורה מדר' יוחנן דאיירי באיסורי הנאה. נשמע לר"ל דאמר מותרת. דכוונתו להיתר הנאה, אבל באכילה אסורה. וכ"כ התוס' בסנהדרין דס"א ע"א, וכ"מ מצד הסברא דאיך נופל לאמר דר"י איירי בהנאה וגם בזו אוסר. ורשב"ל מתיר אפילו באכילה. ומלבד שהיא פלוגתא רחוקה, הרי בכגון דא צריך לפרושי, ועפ"ז קשה מאי דרש"י גופיה פירש בזבחים ד"י ע"א אליבא דרשב"ל דמותרת לאכילה וע' בתוס' ע"ז דל"ד ע"ב ד"ה רשב"ל

תוד"ה ר"ל. מודה ר"ל דחייב מיתה כו', ע' מהרי"ק שרש ק"ס

בא"ד הכא ודאי לא מימלך כיון דעביד מעשה ששחט ע"מ לזרוק, ע' בת' אחיעזר חי"ד סי' ה'

תוד"ה אלא תימה אי חשיב פיגול אף במחשבה בלא דבור כו', ע' זבחים ד"ב ע"א תוד"ה כל וד"ד ע"ב תוד"ה מחשבה ובמש"כ בחידושי שם

תוד"ה הא, תימה מאי תירוץ הוא זה שמתרץ שאמר ר"ל קודם שלמד המשנה ע"כ, ע' מהרש"א ובשירי קרבן לירושלמי גיטין פ"ו ה"ו ובת' אחיעזר חי"ד סי' כ"ז

ע"ב שחטה ואח"כ חישב עליה זה היה מעשה בקסרי כו', ע' פר"ח סי' ד' סק"ב

שם א"ר חסדא לא אמרו בה איסור משום כבודן דרבנן לא היתר משום כבודו דר' אלעזר. אולם בירושלמי גיטין פ"ו ה"ו פליגי ר' חנינא ור' יוסי אליבא דרב חסדא ע"ש, וע' בס' האשכול ח"ג סי' ג'

שם הוכיח סופו על תחלתו. ע' מהרי"ק שרש ל"ב ושם קנ"ה שכתב דבכ"מ אמרינן הכי והאריך בזה ע"ש ואע"ג דלפ"מ דמסקינן בסוגיין פלוגתא דת"ק ורשב"ג היא. מ"מ סוגיא דשבת דצ"א ע"א מסייע ליה. במאי דפשיטא להו דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה וע' זבחים ד"ב ע"ב ובתוד"ה הא ובת' ח"צ סי' מ"א ובשער המשפט סי' צ"ב סק"ה

שם חסורי מיחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו ה"ז גט כו', ע' בר"ן לגיטין דס"ו ובנמו"י לנדרים דמ"ח ע"א ובבאר יצחק חאה"ע סי' ז' ובעונג יו"ט סי' קמ"ט וקנ"ד

שם ודילמא שאני התם דאמר כתבו כו', ע' נוב"י קמא חאה"ע סי' מ"ד ובח"ס חאה"ע ח"ב סי' מ"ג

שם אם היה רבו שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה ע' שער המשפט סי' רמ"ה סק"ב וסק"ג

שם בצווח מעיקרא דכו"ע ל"פ דלא קנה. ע' באבני מלואים סי' ל"ז סקי"ב

שם כי פליגי שזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח כו'. וכן מוקמינן בב"ב דקל"ח ע"א שזיכה לו ע"י אחר ושתק כו'. ועפ"ז סובל הלשון דקאמר בתר הכי סבר כי לא אתי לידי אמאי אצווח, וע' כריתות דכ"ד ע"ב רש"י ד"ה הכותב ובר"ן לקידושין דכ"ג ע"ב

ולפי"ז קשה בירושלמי גיטין פ"א ה"ה שהביא שם כל השקלא וטריא והמסקנא בבבלי דשתק ולבסוף צווח. והשמיט מהאוקימתא שזיכה לו ע"י אחר ע"ש, הרי אם לא היה יד שלישי ביניהם לקנות מהמזכה בעד הזוכה, א"כ מה מקום לשתיקה וצעקה, ממ"נ אם קבל השטר קנה ואם לא קבל לא קנה. ומה שייך בזה שתק ולבסוף צווח, ובע"כ דגם בירושלמי צריך לפרש דאיירי בשזיכה לו ע"י אחר בפניו

ואכתי איכא למידק מטעמא דרשב"ג דקאמר הא דלא צווח מעיקרא סבר כי לא אתי לידי אמאי אצווח, דמהכא מוכח דהיכא דאיכא טעמא מדוע שתק, אז בטל הכלל דשתיקה כהודאה, וכן הבין בשער המשפט ס"ס כ"ט, וממילא ת"ק דפליג. הלא ס"ל דגם היכא דאיכא טעמא על שתיקתו אמרינן נמי שתיקה כהודאה דמיא, לפ"ז אמאי לא דייק בב"מ דל"ז, דרב יהודא אמר רב ורב מתנה אמר רב פליגי בפלוגתא דתנאי דהכא ע"ש וצ"ע כעת וע' עונג יו"ט סי' ק"י

שם הכי אר"י אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ע' בש"ך סי' ד' סק"ג ובס' הארוך שלו סי' ב' ובמנחת אהרן שם

שם ואי לא א"ל רישיך והר. ע' ח"ס חי"ד סי' שי"א

רש"י ד"ה ודילמא, דקאמר ברישא כתבו ואיכא קצת הוכחה בתחילה כו'. ע' בת' עין יצחק ח"ב סי' מ"ד

רש"י ד"ה ואי לא, ואינו נעשה שלוחו על כרחו כו'. והק' בלב אריה מאי שייך בזה שליחות הלא אין שליחות לעכו"ם אפילו לקולא ועשה סמוכין לדבריו מדברי הלבוש והפמ"ג בסי' ד' ע"ש. ולכאורה הרי רש"י כתב כן בדברי רב אשי, ואיהו קאמר בב"מ דע"א ע"ב כי אמרינן אין שליחות לעכו"ם ה"מ בתרומה אבל בכה"ת כולה יש שליחות, איכא דאמרי א"ר אשי כי אמרינן אין שליחות לעכו"ם ה"מ אינהו לדידן אבל אנן לדידהו הוינא להו שליח, ואף דהש"ס מסיק שם והא דרב אשי בדותא היא, מ"מ אליבא דרב אשי גופיה שפיר פירש"י. ן

אמנם טפי הי"ל להקשות אפילו אי הוה בגדר שליחות, דאשלד"ע ואין עבירה גדולה מלשחוט לע"ז. וכשבטלה השליחות הרי אין שייכות לבעל הקרבן עם המקריב להיות נקרא שלוחו. ואף אם ישחוט בהמה זו לע"ז לא נאסרה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כיון דהשליחות סרה מכאן וכנ"ל.