אור הישר (חולין) פד

דכ"א ע"ב דאכילה דקרא משמע גם לאיסור הנאה וע"ל דל"ה ע"ב תוד"ה למישרי, אבל לחזקיה שם דלא תאכלו לא משמע ליה הנאה. מנא ליה לאסור הנאה בדם הקזה של קדשים. ואין לאמר דפליג, דהש"ס קרי לה הלכה פסוקה, וי"ל דצמיחת איסור הנאה בדם הקזה של קדשים אינה מטעם דם, רק משום לתא דנהנה מן ההקדש. ומשום דלא מתקיימת בלא דם חשיב כגופה דבהמה כדמוכח במעילה שם וברמב"ם פ"ב הי"א מה' מעילה, ונ"מ גם בזה דאם היה האיסור משום דם, אז היתה שיעורא בכזית דכל אכילה בכזית. ומשום הקדש שיעורו בפרוטה

והנה הצל"ח בברכות שם הקשה על כפל הלשון של אסור בהנאה ומועלין בו. ולפמש"כ ניחא דאי הוה אמר רק אסור בהנאה, ה"א דהאיסור הוא משום דם, וזהו רק אליבא דר' אבהו דלא יאכל כולל גם איסור הנאה ולפ"ז תקשה הרי לחזקיה הוא מותר בהנאה ואיך קרי לה הלכה פסוקה, ולכן מסיק ומועלין בו להורות דהאיסור הוא משום נהנה מן ההקדש ואי קאמר רק מועלין בו. ה"א מעילה דרבנן. וכדאשכחן גם בלשון המשנה במעילה די"א ע"א. בדם שיצא לנחל קדרון מועלין בו. ואע"ג דהאי מעילה היא מדרבנן, ובאמת במקיז דם לבהמה הויא המעילה מדאורייתא כמש"כ בתוס' ר"י חסיד ורבינו יונה לברכות שם והכ"מ בפ"ב הי"א מה' מעילה, ולהכי הקדים לזה אסור בהנאה, ולשון זה מונח על איסור תורה כנלע"ד

שם א"ר אושעיא מאחר שרבי אומר הוכשר ור"ח אמר תולין אנו על מי נסמוך כו' ולכאורה הרי בכ"מ אמרינן וכי רבי לא שנאה ר"ח מנא ליה ופירש"י דר"ח היה תלמידו. ואיך מסתפק הכא ר' אושעיא אם נסמוך על ר"ח, במקום דרבי גופיה אומר להיפוך, ור"ח גופיה איך פליג על רבו, אם רבי סבר ישנה לשחיטה מתוע"ס אין לר"ח לחלוק או להסתפק בדבריו כדאוקמינן הכא

וי"ל משום דפלוגתא דישנה לשחיטה מתוע"ס או אינה אלא בסוף מחלוקת קדומה היא בין ר"מ ור"ש כדאמרינן לקמן דקכ"ח ע"א ולפ"ז לא שייך לאמר רבי לא שנאה במשנתנו כדפירש''י בעירובין דצ"ב ע"א, דהא לפי אוקימתא זו שנאה רבי שם דקכ"ז ע"ב, וע' זבחים ד"ל ע"א ופסחים דס"ג ע"א וכה"ג יש מקום גם לר"ח לאמר דדעתו נוטה כהאי תנא או עכ"פ להסתפק בזה וע"ל דט"ז ע''א ובמש"כ בחידושי שם, ועי' מהרי''ק שרשים ל"ז מ"א נ"ב צ"ד ק"ב ובנוב"י מ'"ת חח"מ סי' ג'

והנה התוס' כתבו בנדה דס"ב ע''ב דכל דברי ר"ח ור' אושעיא בתוספתא, כלולים במשניות שסדר רבי, ולפ"ז הרי קבל ר"ח תורתו מחכמי המשנה, ורבי נמי סדר דבריו עפי"ד התנאים שקדמו לפניו כדפירש"י בב"מ דפ"ו ע"א, ור' אושעיא שהיה חבירו של ר"ח דשניהם סדרו התוספתא, בודאי שסמך על קבלת חברו ר"ח במקום שנסתפק לו, אולם בדין זה דרבי גופיה פליג על ר"ח, והיא נמי פלוגתא דתנאים שלפניהם לכן נסתפק ר' אושעיא לאמר אנו על מי נסמוך לקבוע ההלכה בתוספתא

שם רבי סבר ישנה לשחיטה מתוע''ס, והנה בב"ק דע"ב ע''א אהא דחולין שנב''ע משלם תשלומי דו"ה הוכיח בש"ס דאינה לשחיטה אלא לבסוף, דאי ישנה לשחיטה מתוע"ס כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לא דמריה קא טבח, והק' הרשב"א בחידושיו שם א"כ לכל טובח נימא כיון דשחט בה פורתא קנייה בשינוי למ"ד ישנה לשחיטה מתוע"ס ואידך כי קא טבח דידיה קא טבח ותירץ דפשיטא להו דבשחיטת פורתא לא קני לה ע"ש, ומלבד מאי דקשה להבין מאיזה טעם פשיטא להו, נלע"ד לולא דברי הרשב"א ז"ל דלא צריכינן לחסרון הקנין. רק כיון דכתב רחמנא וטבחו גבי תשלומי דו'"ה, צריכה להיות שחיטה כשרה בשלימותה ואז מועילה השחיטה להתחייב עליה דו"ה, וכששחט בה פורתא ולא גמר השחיטה הרי הוא חייב מטעם מזיק. ואין לה שייכות עם חיוב תשלומי דו"ה, נמצא דהשחיטה המוחלטת הביאה עליו חיוב התשלומין, ודין כזה גזרה התורה, וכמו דלענין הכשר שחיטה לא אמרינן דמכי התחיל לשחוט ונקב הושט יש כאן מעשה טרפה וכי גמר שחיטתו מתכשר כדכתב רש"י לעיל ד"כ ע"ב ובע"כ דחדא פעולה נקראת כל מעשה השחיטה, כמ"כ הוא לענין טביחה דכתיב בתשלומי דו'"ה, השחיטה בשלמותה הביאה עליו החיוב. ומה מאד דחקו התוס' שם בקושית הש"ס מכי שחט בה פורתא אסרה כו'. א"כ איך חייב רחמנא אחולין בעזרה ושחוטי חוץ. נימא נמי מכי שחט בה פורתא אסרה אידך מחתך עפר בעלמא הוא ע"ש הרי דהתוס' העמיקו להבין בקושית הש"ס, איך באו לחלק בזה כלליות השחיטה לחלקים, וע"ש דע"א ע"ב תוד"ה כיון, ומכש"כ בתשלומי דו"ה דאית לן היקישא דטבחו או מכרו כל היכא דאיתיה במכירה איתיה בטביחה וכל היכא דליתיה במכירה ליתיה בטביחה כדאמר שם דע"ז ע"ב, וגבי מכירה תנן התם דע"ח ע"ב דאם מכרו חוץ מאחד ממאה שבו אינו משלם תשלומי דו"ה, ומשו"ה קאמר שם בגמרא וטבחו כולו בעינן ומכרו כולו בעינן ע"ש, הרי בע"כ שחיטה גמורה בעינן לחיוב תשלומי דו''ה כנלע'"ד

שם בעי רשב"ל צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני כו', ע' פסחים דט"ו ע"א תוד"ה ולד ובחגיגה דכ"ד ע"א תוד"ה מניין

שם אטו רשב"ל ל"ל אוכל הבא במים כו', ויל"ד בירושלמי חגיגה פ"ג ה"ב, דקא פשיט נמי ר' אלעזר לבעיא דר"ל הכי, ולא דייק שם אטו רשב"ל כו'

רש"י ד"ה באו ונסמוך. והו"ל רבי יחיד במקום שנים ע"כ, כוונתו דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו כדאמרינן בעירובין דמ"ו ע"ב. ואע"ג דר' חייא תלמידו דרבי היה ולא חבירו כדכתב רש"י שם דצ"ב ע"א, מ"מ מצטרף ר"ח לדעת ר"ש דקשיש הרבה מרבי. עד שכנגד שניהם ביחד נקרא רבי יחיד במקום שנים.