אור הישר (חולין) פג

רש"י וע"ש בכ"מ, וע"ל דל"ו ע"א תוד"ה כי ובמש"כ בחידושי שם

ע"ב שמא תשב עליהן אשתו נדה, התוס' הכא ובגיטין דס"א ע"ב ובנדה דל"ג ע"ב והר"ש בטהרות פ"ז מ"ה האריכו בזה. וע' בירושלמי חגיגה פ"ב ה"ז

שם טומאה בחיבורין שאני דמגו דמיהמן אקדש מיהמן נמי אתרומה ע"כ, וכן צריך לפרש נמי בחגיגה דכ"ה ע"ב ובירושלמי שם פ"ג ה"ד, דקאמר מאחר שהוא נאמן על הקדש נאמן על התרומה. דהכוונה הוא נמי משום שהוא בחיבורין, וע' בחגיגה שם רש"י ד"ה מיגו דמיהמן

שם דתניא חולין שנעשו על טהרת קדש כו'. לא ידענא אמאי גריס דתניא הלא משנה היא בספ"ב דטהרות וע"ש בר"ש. וביותר תמוה דבחגיגה ד"כ ע"א גריס דתנן והגיה שם עה"ג דצ"ל דתניא וע' בירושלמי ברכות פ"ח ה"ג ובבכורים פ"ב ה"א ובחגיגה פ"ב ה"ה

שם רש"א דם מגפתו אינו מכשיר מאי לאו הא דם שחיטה מכשיר לא הא דם חללים מכשיר ע"כ, משמע מהכא דדם מגפתו ודם חללים תרי מילי נינהו מ"מ לא קשה מאי דבסוגיין נפקא דם חללים מדכתיב דם חללים ישתה ובנדה דנ"ה ע"ב נפק"ל מהאי קרא גופיה לדם מגפתו די"ל דהכא איירי לענין הכשר משא"כ התם הוא לענין טומאה. דעכ"פ תרווייהו דם חללים נינהו דדם מגפתו נמי הא קטליה פלגא, וע' בנדה שם רש"י ד"ה דם חללים וכ"מ בתוספתא שבת פ"ט

שם דם מגפתו איצטריכא ליה סד"א מה לי קטליה כולה יכולה מ"ל קטליה פלגא ע"כ, לדברי הר"ש במכשירין פ"ו מ"ז פליג ר' יוסי על ר"ש בזה ע"ש, אכן סתמא דהש"ס בנדה דנ"ה ע"ב נקטה כהא דבסוגיין

שם דם שחיטה נמי הא כתיב על הארץ תשפכנו כמים ההוא למישרי דמן דפסולי המוקדשין בהנאה הוא דאתא כו', והכי אמרינן נמי בפסחים דכ"ב ע"א דהאי קרא מבע"ל מה מים מותרין אף דם מותר, אולם בירושלמי דעות חלוקות הן דבפסחים פ"ב ה"א קאמר נמי דאתא להיתר הנאה, וכ"ה נמי בערלה פ"ג ה"א אכן בתרומות פ"ח ה"ד ובפסחים פ"א ה"ח אמרינן דהאי קרא אתא להכשר. דמה מים מכשירין אף דם מכשיר והוא כדעת המקשן דהכא

רש"י ד"ה והשלישי שבחולין עכ"ל, לפנינו במשנה טהרות פ"ב מ"ו מבואר בהדיא השלישי שבתרומה. וכן העתיק הרמב"ם בפי"א ה"ח מה' אבות הטומאות

תוד"ה ואם, וא"ת האיך יאכל כהן תרומה כיון דקדש מעורב בו וי"ל דע"י ברירה שיאמר רביעית שאני עתיד להפריש יהא קדש ע"כ, וכ"ה נמי הכוונה בתוס' זבחים דפ"ח ע"א דאחר שיתרום ויעשה את כל החבית תרומה. אז יקח ממנה את הרביעית קדש שיחד בתוכה

וענין ברירה דהכא נראה כדפירש בלב אריה בפירושו השני, דכוונת התוס' עפמש"כ בתוס' תמורה ד"ל ע"א, דהיכא דהאיסור לא היה מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אברירה ע"ש, דלפירושו הראשון שהוא ברירה ככל ברירה דבש"ס, א"כ מה מקום לתירוץ התוס' לכל הני דל"ל ברירה. וביותר לפ"מ דהש"ס אוקים בחגיגה דכ"ה ע"א למשנה זו כרבי, ואיהו הא ס"ל לקמן דקל"ה ע"ב דאין ברירה ע"ש ובכלל אתיא משנה דחגיגה אליבא דכו"ע עכ"פ אם היה ביהודא. וע' ירושלמי שבת פ"ב ה"ז ובטו"א לחגיגה דכ"ד ע"ב

תוד"ה דם המת, פי' בקונטרס בהמה שמתה מאליה כו' לכך נראה לר"ת דכולא שמעתא איירי באדם כו', ע' ר"ש מכשירין פ"ו מ"ו ובנוב"י מ"ת חי"ד סי' ק"ז

תוד"ה למישרי, ולר' אבהו דאמר בפ' כל שעה דלא תאכלו משמע איסה"נ איצטריך למישרי כל דם והכא נקט פסולי המוקדשין משום דחזקיה דפליג עליה כו' ע"כ. וכדבריהם מבואר להדיא בש"ס פסחים דכ"ב ע"א דלר' אבהו אתא קרא דלא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים מה מים מותרים בהנאה אף דם מותר

אלא דקשיא לע"ד בפסחים שם דפריך ולחזקיה למאי הלכתא איתקש דם למים. ומשני לדם קדשים שאינו מכשיר מדכתיב על הארץ תשפכנו כמים דם שנשפך כמים מכשיר שאינו נשפך כמים אינו מכשיר ע"ש. ולדברי התוס' דבסוגיין הרי אתא האי קרא אליבא דחזקיה. להתיר דמן דפסולי המוקדשין ומשום דסד"א הואיל ואסירי בגיזה ועבודה דמן ליבעי קבורה. ואין לאמר דהכא כתבו התוס' לר' אבהו וחזקיה אליבא דר"ש והתם איירו אליבא דנפשייהו. דאי לא היה מתאים שיטת עצמם עם הא דבסוגיין. לא היו התוס' מרכיבים דבריהם הכא, אדרבה אז הוה דחי. כדדחי הש"ס שם מקודם אהא דגיה"נ. דקאמר מאן שמעת ליה דאמר אין בגידין בנ"ט ר"ש ר"ש ה"נ דאסר בהנאה כו' ע"ש. וצ"ע כעת

בא"ד והוה מצי נמי למימר דאיצטריך קרא לדם בהמה דלא בעי כיסוי כו', ע' בכורות דט"ו ע"א תוד"ה אי, אולם בספרי ראה י"ב ט"ז דריש מלשון מים דכתיב גבי דם שלש דרשות, היתר הנאה, הכשר זרעים, ופטור כסוי דם בהמה, וכולהו משום דאיתקש למים וע"ש בהתוה"מ

דף ל"ו ע"א סד"א הואיל ואסירי בגיזה ועבודה דמן ליבעי קבורה קמ"ל ולפ"ז כש"כ דמן דקדשים גופייהו דודאי אסירי בגיזה ועבודה, דפשיטא דאסורין בהנאה, והיינו דאמר רב במעילה די"ב ע"ב, המקיז דם לבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו ובברכות דל"א ע"א חשיב לה הש"ס להלכה פסוקה, וע' תמורה דל"א ע"ב תוד"ה ואפילו וביומא דנ"ט ע"ב תוד"ה הוא

וקשה הלא בכל אזהרות דם כתיב בלשון אכילה. כל נפש מכם לא תאכל דם, וכל דם לא תאכלו. וע' כריתות ד"ד ע"ב וברש"י ד"ה ה' לאוין ובבכורות דט"ו ע"א תוד"ה רק, וא"כ התינח לר' אבהו דס"ל בפסחים