אור הישר (חולין) פ

שם תניא דלא כרב אחא בר יעקב הרוצה לאכול מבהמה כו' אחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין בו, ע"ל דק"ב ע"א תוד"ה אלא ובה"ג ה' אבר מן החי וברמב"ם ומפרשים פ"ט הי"ב י"ג מה' מלכים, ומש"כ הרשב"א בתוה"ב הארוך דף ל' ובחידושיו בסוגיין, ובטושו"ע סי' כ"ז ובמפרשים, ובח"ס חי"ד סי' י"ט

שם דא"ר אידי בר אבין א"ר יצחק בר אשיאן הרוצה שיבריא כו' בראב"ן סי' כ"ד הביא כן גם בשם שמואל ע"ש

שם ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה כו'. הא דאדכר הכא מליחה והדחה משום דלקדירה איירי כמש"כ התוס', אבל אי בעי לאכול כך חי מותר בלא מליחה רק בהדחה, כדאמרינן לעיל דט"ו ע"ב השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא. והטעם משום דדם שלא פירש ולא נצרר מותר. ומשנה מפורשת היא במנחות דצ"ט ע"ב דכשחל יוה"כ בע"ש השעיר נאכל לערב, היינו בשבת, ומשום דאין יכולין לצלותו ביוה"כ ובשבת ומוכרח לאכלו חי, ומסיק במשנה שם והבבליים אוכלין אותו כשהוא חי. ובירושלמי פאה פ"ח ה"ד למד מהתם דמערבין בבשר חי, וע' באו"ח סי' שי"ח ס"ב, ובביאור הגר"א ליו"ד סי' ע"ו סקי"ב

ואפשר דהכא בכל גווני בעי מליחה משום דהבשר היא מבית שחיטתה ויוכל להיות שיש שם חוטין שדם בהם ודם שבחוטין הוא ככנוס ועומד בכלי כמבואר ביו"ד סי' ס"ז ס"ב, וממילא המליחה מעכבת בזה. ועמש"כ בחידושי לקמן דקכ"א ע"ב

במשנה השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם כשרים. וברמב"ם פ"ד הי"ג מסיק ואין אומרים שמא מתים היו וע' בש"ך סי' כ"ח סק"ל, ולפ"ז יל"ד אמאי לא הטילו בזה תנאי. אם פרכסו לאחר שחיטה ואם לא פרכסו אסורין שמא נחנקו כדכ' בשבלי הלקט ה"ש סי' ט', וע' בספר הארוך מש"ך סי' כ"ח ובמנחת אהרן שם ובפר"ח שם סקל"ד ובת' מקום שמואל סי' ע"ו ושם בקונטרס חידושי דינים ליו"ד סי' כ"ח

שם אמאי ידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין כו', לכאורה לרב דאמר בסוטה ד"ל ע"א דר"מ ור' יוסי ור' יהושע ור' אלעזר ור"א כולהו ס"ל דאין שני עושה שלישי בחולין. ובכ"מ דאמרו בש"ס בלשון זה הו"ל שיטה ואין הלכה כשיטה. כמש"כ התוס' בב"מ דס"ט ע"א והרי"ף והבעה"מ והרמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה ובחידושיו לב"ב דע"ח, ועמש"כ בחידושי לקמן דקכ"ד ע"ב ולמנחות דנ"ז ע"ב, וא"כ מאי קא קשיא להו הכא, ובע"כ דסוגיין ס"ל כאוקימתא דרב מרי בריה דר"כ בסוטה שם דכו"ע אין שני עושה שלישי בחולין

שם ואין שני עושה שלישי בחולין כו'. ע' בביאור הגר"א לאו"ח סי' קנ"ח סק"י וסקי"ב וברדב"ז בקונטרס ללשונות הרמב"ם סי' קצ"ג ובטו"א לחגיגה די"ח ע"ב

רש"י ד"ה מדריש לקיש. דהויא כמי שהוציאוה מן הבהמה בעודה מפרכסת כו'. הא דהוצרך רש"י להביא כאן דין איסור אבמ"ה דמפרכסת, לדמיון ע"ד רשב"ל דשחט את הקנה. הלא בזה ג"כ היא מפרכסת ומאי האי דקאמר דהויא כמי כו' בעודה מפרכסת. די"ל דלולא זאת ה"א דאיסור אבמה"ח לב"נ כלתה ג"כ מזמן העדר החיות. ואינה עד שתמות לגמרי, ומשו"ה ניהי דלעכו"ם בנחירה תליא מילתא, אולם אחרי שנחרה ולא תוכל לחיות עוד יצתה מידי אבמה"ח לב"נ, כמו שיצתה מידי אבמה"ח לישראל ע"י שחיטת הקנה, וזה היה מתאים נמי עם כללא דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, ועפ"ז היה מותר לזמן עכו"ם על בני מעיים כמו לישראל. לכן הביא רש"י לדמיון דין איסור אבמה"ח לעכו"ם ממפרכסת, והיא ברייתא דרב אושעיא לקמן דקכ"א ע"ב וכ"פ הרמב"ם בפ"ט הי"ב והי"ג מה' מלכים. ואחרי דחזינן דאיסור אבמה"ח לא כלתה לב"נ מזמן העדר החיות רק ממיתתה המוחלטת, ומעתה דייק שפיר דמזמנין ישראל על בני מעיים ואין מזמנין לעכו"ם. וע' בר"ש ורא"ש פ"א מ"ג דטהרות ובתשב"ץ ח"ג סי' רצ"ד ורצ"ו

ואילה"ק איך נסתלק איסור אבמה"ח ממפרכסת, הא אמרינן לעיל ד"ל ע"ב שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה. דכבר ביאר בשאילתות פ' נח סי' ו' דלכל דבריה לאו דוקא. רק להעמדה והערכה ולרבעה ולחרוש בה, וע"ל דפ"ד ע"א תוד"ה בעינן ובב"ק דע"ו ע"א תוד"ה שחיטה ובבכורות דל"ב ע"א תוד"ה הא ובמש"כ הרשב"א בחידושיו לקמן ר"פ כיסוי הדם ולב"ק דע"ו ודע"ז ולשבועות די"א

רש"י ד"ה מבית השחיטה, וממתין לה עד שתצא נפשה דאמרינן בארבע מיתות דס"ג מנין שאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה ת"ל לא תאכלו על הדם ע"כ, והנה לקמן דקכ"א ע"ב מסיק רש"י בדרשה זו ואסמכתא דרבנן בעלמא היא ע"ש, והוא תמוה דבסנהדרין שם מבואר בש"ס דלאו שבכללות הוא ואינו לוקה עליו, משמע דל"ת גמורה היא וע"ש תוד"ה משום, וכ"ה משמעות הספרא בפ' קדושים פרק ו', וכ"ה דעת הרמב"ם בפ"א ה"ב מה' שחיטה ובפי"ח ה"ג מה' סנהדרין דל"ת גמורה היא רק שאינו לוקה, וע' בס' המצות שרש תשיעי ובמפרשים שם ובפמ"ג ליו"ד סי' כ"ז ובלח"מ פ"א ה"ב מה' שחיטה, וכ"כ בס' האשכול ח"ג סי' ט"ו דאורייתא הוא, שוב מצאתי בפלתי סי' כ"ז סק"א דטרח ליישב דעת רש"י בזה, וע' בת' מקום שמואל סי' י"ד ובת' אחיעזר חי"ד סי' א' ובשושנת העמקים להפמ"ג סי' ט"ז

רש"י ד"ה דקיי"ל, והבשר לרבות עצים ולבונה כו' עמש"כ בחידושי לקמן דל"ה

תוד"ה מולחו, הא דלא אדכר הדחה קמייתא כגון דחלליה בי טבחי כו', ע' במפרשי הרמב"ם פ"א ה"ב מה' שחיטה ובס' התרומה סי' ס"א וברוקח סי' תכ"ח ובתרומת הדשן סי' קס"ט וע"ל ברא"ש פ"ק סי' י"ט ובפמ"ג ר"ס ע"ו בשפ"ד.