אור הישר (חולין) ז

שכ' וז"ל. בטמא מת וכגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה ע"ש, וכוונתו לסוגיין דהכא דאיירי בדיעבד, דלכתחלה בעי כלי שרת וזה לא משכ"ל דהסכין יטמא את הבשר אפילו אם יהא זהיר מליגע בידו הבשר כדאמרינן הכא, ולפ"מ דמייתי הש"ס הכא ראיה מדתניא בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה, מאי דבאמת מיתניא ברייתא זו דלקמן שם בשחיטת חולין ולכתחלה, והכא איירינן בקדשים ודיעבד, לכן הניח לנו הרמב"ם כלל אחד בדין זה דכל הכשר לחולין לכתחלה כשר בקדשים בדיעבד. ולכן דייק הרמב"ם וכתב ואם שחט, פירוש בדיעבד. בכל דבר ששוחטין בו החולין, היינו לכתחלה, אפילו בקרומית של קנה דזה ודאי לא הוה כלי שרת וכשיטתו בפ"א הי"ח מבית הבחירה דפסק כרבי דכלי שרת שעשאן של עץ פסול, אפ"ה הכא כשרין משום דבחולין שוחטין בזה לכתחלה, וכ"ז דייק מהא דבסוגיין כנ"ל, וע' מנחות דצ"ו ע"ב תוד"ה ולדברי ובפסחים דס"ו ע"א תוד"ה תוחב ובסוכה ד"ה ע"א תוד"ה מסגרתו ובב"ב דס"ו ע"א תוד"ה ושאני ובס' יראים סי' שע"ז

בא"ד וילפינן כולהו מעולה ע"כ, פי' כל הקרבנות ילפינן מעולה דבעי כלי דהיינו סכין כלי שרת וע"ל דט"ז ע"א תוד"ה מניין ובזבחים דצ"ח ע"א רש"י ד"ה אלא סכין, והנה בתוס' מנחות דצ"ו ע"א בנו על יסוד זה. לפ"מ דאמרינן שם די"ג ע"ב. דקמיצה כנגד שחיטה וקידוש קומץ כנגד קבלה, א"כ כמו דבשחיטה בעינן כלי שרת, כמ"כ צריכה הקמיצה להיות בכלי שרת, וקידוש הקומץ בכלי שרת ע"ש. ולפ"ז קשה איך בעו התוס' בסוגיין למימר בתר הכי, דאף דבעינן כלי לשחיטת קדשים מ"מ לא בעינן כלי שרת הלא כל עצם דין כ"ש לקמיצה וקידוש קומץ דמנחות, ילפינן מכלי שרת דסכין של שחיטה, ומה מקום לאמר דסכין של שחיטה גופיה לא יהיה כלי שרת וצ"ע כעת

בא"ד לשחיטת קדשים לא בעינן כלי שרת דבפ' התודה דע"ח ע"ב אמרינן דסכין מקדשה ככלי שרת ע"כ, ותמוה הרי שם פליגי אי סכין מקדשה ככ"ש, משום דאין לו תוך. ובכ"ז איכא מאן דס"ל התם, דסכין אלימא מכלי שרת דאע"ג דלית ליה תוך מיקדשה, אבל עצם הסכין משמע מסוגיא דהתם, דודאי הוה כלי שרת, וכן פירש"י וברש"י כת"י שם בהדיא וצ"ע כעת

בא"ד ורבינו אפרים היה מביא ראיה מדתנן בפ' איזהו מקומן שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון ואילו שחיטתן בכלי שרת לא קתני כו' ע"כ, ולכאורה אדדייק מהא דלא נזכר כלי שרת ובאופן דיש לדחות כמש"כ התוס' בתר הכי, יביא ראיה להיפוך ממה שהוזכר הסכין לכלי שרת בהדיא בברייתא דפסחים דע"ט ע"א. דתניא הרי שהיו ישראל טהורין וכהנים וכלי שרת טמאין כו' וא"ר חסדא לא שנו אלא שנטמא הסכין בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל כו' ופירש"י וז"ל לא שנו דמשמע משום טומאת כלי שרת עבדי כולהו בטומאה אלא שנטמא סכין בטמא מת שהוא אב הטומאה דנעשה אף הסכין אב הטומאה לטמא אדם כו' ע"ש הרי בהדיא דהסכין הוא כלי שרת וכ"מ בזבחים דפ"ח ע"א בברייתא דכלי קדש שניקבו כו' סכין מטרפת היתה במקדש ע"ש

וי"ל דהתם כיון שנשתמשו פעם אחת לעבודה אז עבודתן מחנכתן וכ"כ הרמב"ם בפ"א הי"ב מכלי המקדש. הכלים כולן כיון שנשתמשו בהן במקדש במלאכתן נתקדשו שנאמר אשר ישרתו בם בקדש בשירות הם מתקדשין ע"ש. ורש"י דייק בזה בשבועות דט"ו ע"א וז"ל מדכפל קרא בלישניה כלי השרת אשר ישרתו שנעשו כלי שרת ע"י שירות ע"ש ועפ"ז שפיר נקראו בפסחים ובזבחים כלי שרת משום שכבר נשתמשו בהם, והתוס' איירו אם עצם השחיטה בקדשים לכתחלה בעו כלי שרת או סגי בכלי חול, ולזה מייתי ראיה שפיר דאי הוה בעי לכתחלה דוקא כלי שרת. א"כ מדוע לא תנא לה באיזהו מקומן בדין שחיטה כדקתני התם וקבול דמן בכלי שרת, וע' ירושלמי יומא פ"ג ה"ו ובמה"פ שם ובמגילה פ"ג ה"א

ויל"ד לפמש"כ התוס' במנחות דק"א ע"א וז"ל וא"ת כי משפי להו לגזירין בקורדום היכי מקדשו והא קורדום אינו כלי שרת כו' ע"ש. והשתא לשיטת רבינו אפרים דגם הסכין לשחיטת קדשים אינו כלי שרת א"כ איך אמרינן בסוטה די"ד ע"ב דקדישתיה הסכין לדם בצואר בהמה ע"ש הרי הסכין אינו כלי שרת ואיך יתקדש הדם על ידו, כדהקשו התוס' התם גבי גזירין וצ"ע כעת

תוד"ה המניח השני, אלא קאמר דאף דיעבד משמע ע' ש"ך יו"ד סי' קי"ח סקל"ב ובביאור הגר"א שם סקל"ו

תוד"ה אין השומר צריך משמע הכא דאין צריך משמע לכתחלה כו', ע' בת' חו"י סי' קס"ו וביד המלך פ"י מה' ברכות ובבאר יצחק חאה"ע סי' י"ב

בא"ד דיוצא ונכנס חשיב כשומר גמור ע"כ, ע' בס' התרומה סי' ס"ז וסי' קפ"ב וברוקח סי' תל"א ובמהרי"ק שרש ק"ס

תוד"ה אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית בשר ונותן לו וא"ת כיון דרבא מדמה שחיטה ליי"נ בא ומצאו לישתרי כו' כמו ביי"נ דשרי בעכו"ם שנמצא בצד הבור ע"כ. נלע"ד דבמש"כ התוס' כיון דרבא מדמה שחיטה ליי"נ בזה הבליעו ג"כ קושית הפ"י ושארי מפרשים שהקשו על דמיון הש"ס משחיטה ליי"נ, דהא סתם יינן אינן אלא מדרבנן משו"ה מקילינן ביוצא ונכנס משא"כ בשחיטה דאורייתא וגבי יין איכא חזקת היתר ואינו אלא חששא בעלמא משא"כ בשחיטה דיש לה חזקת אבמה"ח וע"ש מה שתרצו, אכן היינו דברי התוס', כיון דעכ"פ מדמה רבא שחיטה ליי"נ, אע"ג דלכאורה יש לחלק ביניהם. א"כ בא ומצאו לישתרי כמו ביי"נ, אולם דמיון התוס' אינו מובן ג"כ לע"ד. דהתם הרי לא מצא את העכו"ם רק עומד בצד הבור ולא ראה שנגע, משא"כ הכא הרי שור שחוט לפניך כיון דבא ומצאו ששחט

ולענ"ד דאף דיי"נ הוא מדרבנן. מ"מ לדינא חמיר איסוריה יותר מנבלה דאורייתא דנבלה בטלה מדאורייתא חד בתרי אם לא היתה חתיכה הראויה