אור הישר (חולין) עז

חברתה פרה אדומה אז דוקא באופן זה פסולה, אבל שחיטת חולין נחשבת רק כחתיכת דלעת ששניהם הם רק בסוג מלאכה ודוקא כשמתכוין להם אז פוסלים הפרה משום מלאכה, אבל לא מטעם חברתה, ואם אינו מתכוין להם אע"פ ששחיטת החולין כשרה, הוא מפני דשחיטת חולין אינה צריכה כוונה, אולם אינה מועלת לפסול את הפרה, דאין כאן לא כוונה למלאכה ולא שחיטת חברתה שהיא דוקא פרה אדומה, ופסול חברתה ומלאכה, שני דברים נפרדים נינהו. ולא תמצא את שניהם ביחד, דאם שחט פרה אדומה אחרת עמה הרי תפסל משום אותה ולא חברתה, ולמה צריך לפוסלה אז משום מלאכה. ולהיפוך אם נפסלת מטעם מלאכה, אז די לה חתיכת דלעת לפוסלה, ול"ל שחיטת פרה אדומה אחרת עמה

והרמב"ם שכתב בפ"ד ה"א מה' פרה אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת שנאמר ושחט אותה ע"ש, הרי ס"ל דושחט אותה ולא אותה וחברתה, היא דוקא שתי פרות אדומות בהדי הדדי, וממילא לא מתפרשא ליה אותה ולא חברתה על בהמת חולין, דאם שחיטת בהמת חולין נמי תפסול את הפרה, מדוע פרט בה דאין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת משום קרא דושחט אותה. הלא אפילו שחיטת חולין נמי פוסלת את הפרה, ומשום דקבע מסמרות בריש הפרק שם דקרא דושחט אותה ולא חברתה, היא חברתה פרה אדומה, בע"כ מש"כ שם בהלכה י"ח איירי רק מטעם מלאכה לפסול אם נתכוין לה וכנ"ל, ורבא בסוגיין דכל דבריו הוא לפסול את הפרה מטעם מלאכה כש כשמתכוין לה, פריך ע"ז בש"ס פשיטא וכהאי פשיטותיה דהש"ס פסק הרמב"ם כנ"ל, אולם הש"ס משני דנשחטה בהמה אחרת לר' נתן איצטריכא ליה סד"א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה וחברתה וה"ד כגון ששחט שתי פרות בהדי הדדי אבל בהמה דחולין אימא לא קמ"ל

המורם מזה דרבא אתא לאשמעינן. דר' נתן ס"ל דושחט אותה ולא אותה וחברתה, קאי נמי על בהמת חולין. והרמב"ם דס"ל דקאי על חברתה פרה אדומה כנ"ל, הרי ס"ל כהס"ד בש"ס גם אליבא דר' נתן, וזהו מאי דפסק דאם נשחטה בהמת חולין עמה פרה כשרה. והשתא מה מקום לקושית הכ"מ על הרמב"ם, אטו משום דפסק כר' נתן בשחיטת חולין דלא בעי כוונה, האם בשביל זה הוא משועבד לדרוש קרא דאותה ולא חברתה ג"כ כר' נתן דהיא חברתה חולין, ומשום דהש"ס מסיק בדרבא קמ"ל, אדרבה טפי הו"ל להקשות ע'"ד רבא מנ"ל דר' נתן ס"ל דאותה ולא חברתה היא חברתה חולין, דילמא ס"ל נמי חברתה פרה אדומה ורק אז פסולה כשנשחטה עמה. אבל כשנשחטה עמה בהמת חולין בלא כוונה כשרה הפרה, ואע"ג דהחולין כשרה, הוא משום דשחיטת חולין לא בעי כוונה. אבל לא תועיל כשרות החולין לפסול את הפרה כנ"ל

ואדרבה רבא לגרמיה לפ"מ דס"ל בזבחים ד"ג ע"א דמינה מחריב בה דלאו מינה לאו מחריב בה, לדידיה סברא יותר לאמר דמיעוטא דאותה ולא חברתה קאי על חברתה פרה אדומה דכוותה שהיא מינה. ולא על חולין דאינה מינה וכעין זה כ' הר"ן סוף ר''ה דתוקע לשיר שהוא חול מסתבר יותר לאמר דיצא משום דלאו מינה דמצוה הוא משא''כ במתעסק לחנך את התנוקות לא יצא משום דהענין קרוב יותר למינה ולהכי מחריב בה ע''ש

אלא אי קשיא לי ע"ד הרמב"ם הא קשיא אנה מצא מקור לדבריו. במש"כ ברפ"ד שם דקרא דאותה אתא רק לאפוקי שתי פרות אדומות ביחד, ולבד מה שהוא נגד דברי רבא בסוגיין הוא ג"כ חידוש גדול, דאי לאו דהורו חז"ל מקור להאי ילפותא מקרא י"ל מצד הסברא להיפוך. דממ"נ אי הפרה אדומה השנייה נחשבת עמה בשחיטתה כחדא עבודה, ומשו"ה אין לפוסלה מטעם היסח הדעת למלאכה אחרת מדוע נאסר לשחטן יחד. מאי אמרת דבשעה שמוליך הסכין על השנייה אסח דעתו מראשונה א"כ למאי איצטריך קרא בפ"ע תיפ"ל משום מלאכה, דפרה השנייה נחשבת בשחיטתה כחותך דלעת, ודברי הרמב"ם אין ענין למש"כ התוס' בד"ה נשחטה. דאליבא דרבנן איצטריך לשוחט שתי פרות ונתכוין לשחוט משום מלאכה אחרת כו' ע"ש, דהרמב"ם כתב בפירוש אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת. משמע דשחיטת שתיהן היתה לשם פרות אדומות למצותן, ואפילו הכי אסור מקרא דושחט אותה

ולכאורה כוונת הרמב"ם דאין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת, בשני שוחטים ושתי סכינין: ומכש"כ בשוחט אחד וסכין אחת. אכן זהו נמי נגד הברייתא דספרי פ' חקת, דהתם תניא ושחט אותה בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בשחיטתה מכאן אמרו אין שוחטין שתי פרות כאחת כו' ע"ש. הרי בהדיא דשחיטת השתי פרות הן בהדי הדדי, בגוונא חדא דמלאכה עם שחיטתה. כן נלמוד מהספרי דכל מקור איסור שחיטת השתי פרות ביחד, נובע מאיסור מלאכה עם השחיטה. וא"כ בשתי סכינין ושני בני אדם מניין לו להרמב"ם ללמוד איסור מקרא דאותה, ובתוספתא נגעים פ"א תניא אין שורפין שתי פרות בבת אחת ע"ש, ולדברי הרמב"ם דאיסור מן התורה הוא לשחוט שתי פרות בבת אחת, א"כ אמאי שייר בתוספתא שחיטתה המוקדמת ותנא לשריפתה המאוחרת, וע' סוטה ד"ח ע"א תוד"ה אין

הן אמת דלפי הגרסא דחדית לן הכ"מ בסוגיין בדעת הרמב"ם ספ"ד מה' פרה ניחא. דהכי גריס נשחטה בהמה אחרת עמה לר' נתן שתיהן כשרות לרבנן פרה כשרה בהמה פסולה פשיטא סד"א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה ואת חברתה ואפילו בהמת חולין נמי קמ"ל עכ"ל ואי הוה גרסינן הכי שפיר מצא הרמב"ם מקור לדבריו מהא דבסוגיין. אולם עכ"פ תקשה מהספרי והתוספתא כנ"ל. ומה שאמרו ביומא דמ"ג ע"א ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה. התם נמי אפשר דאחרת כוונתם לבהמת חולין. והא ראיה דאהא דתנן בפרה פ"ג מ"ז והוציא אותה לבדה, ס"ל לרבי ביומא שם דאפילו חמור אסור להוציא עמה, הרי דמיעוטא דאותה אינה