אור הישר (חולין) עד

דבי ר"י דבסוגיין, ומדוע סמיך דרשה זו על ישחטו דכתיב גבי אשם בפ' צו. ודלג על כל לשון שחיטה דכתיב עד התם מריש פ' ויקרא

שם אין ושחט אלא ומשך כו', ע' ראב"ן סי' ר"ט ובאבני שהם שם אות ז'

שם רבא הוה בדיק ליה גירא לר' יונה בר תחליפא כו'. גרסת הבה"ג רבה בדיק להו גירא ליואש בר תחליפא, ובס' התרומה סי' ל"ט גריס יואב בר תחליפא

שם ושחט בה עופא בהדי דפרח כו'. ע' מהרי"ק שרש ל"ח ושם קמ"ז ובש"ך סי' כ"ה סק"ד ובביאור הגר"א שם סק"ג ובפר"ח סי' י"ח סקי"ט וסי' כ"ד סק"ג וסי' כ"ה סק"ד ובפמ"ג ר"ס כ"ג ובת' מקום שמואל קונטרס חידושי דינים ליו"ד סי' כ"ה

רש"י ד"ה ופסקו לתחתון כהלכתו אלא שהחליד וחזר והוציא את הסכין כו', ע' בפרדס הגדול סי' רי"ח ובמעשה הגאונים סי' צ"א

רש"י ד"ה תחת מטלית הכרוכה לה סביב צוארה ע"כ, ולכאורה בשעת שחיטה מונחת הבהמה ע"ג קרקע ודי בפריסת מטלית וכ"ה לשון הרמב"ם בפ"ג ה"י מה' שחיטה שפרס מטלית על הסכין ועל הצואר ע"ש, ומזה משמע דדעתו שכרוכה בתמידות בצואר הבהמה דומיא דצמר וכמש"כ הרא"ש. והביא נמי דעת הבה"ג דדבק עליה מטלית בשעוה ע"ש, וכן בהלכות שחיטה מהלכות פסוקות המיוחסות לתלמידי רב יהודאי גאון ז"ל כתבו מטלת שיש בה רבב או לבונה כו' ודבקה אותה מטלת על צואר בהמה ונכנס סכין תחת אותה מטלת כו'. וכ"ה לשון המחבר בסי' כ"ד ס"ח שקשור בצוארה או מדובק בשעוה ע"ש, ולכריכה כזו היא כוונת רש"י כנ"ל

רש"י ד"ה תיקו ולחומרא, לא סמכינן אההוא שינויא דדיחוי הוא כו', ע' בס' האשכול ח"ג סי' י"ב ובנחל אשכול שם

רש"י ד"ה התיז את הראש בבת אחת כו' והיא דרסה, ע"ל ד"ט ע"א רש"י ד"ה שהייה ובתשובות הרשב"א סי' ט"ז וסי' תרמ"ח ובה' שחיטה להלכות פסוקות המיוחסות לתלמידי רב יהודאי גאון

תוד"ה למדתנו, ש"מ שכן הלכה כו', וכ"ה בס' התרומה ס"ה שחיטה

תוד"ה החליד, פי' בקונטרס במיעוט בתרא כו' ומפרש ר"ת דהכא בעי במיעוט קמא כו' ע"כ, ע' בתשובות הרשב"א סי' שס"ז ובראב"ן סי' רי"ז ובס' יראים סי' קל"ז ובס' המכריע חי"ד סי' ה' ובפמ"ג במשבצות סי' כ"ד סק"ו וע"ש בשפ"ד ובחידושי הגרע"א בהשמטות ליו"ד סי' כ"ד ובפר"ח שם סקי"ז וסקכ"ה ובפלתי סי' כ"ו סק"א

בא"ד וה"ר אושעיא מפרש החליד במיעוט סימנים היינו לאחר ששחט רוב האחד כו' ע"כ, על פירוש זה כ' בס' האשכול ח"ג סי' י"ב שהוא הפירוש הנכון אשר שמע, וע' בס' התרומה ה' שחיטה דין חלדה וביש"ש בסוגיין סי' ט' ובריב"ש סי' קפ"ז וקצ"ב

תוד"ה תנא דבי ר"י ושחט אין ושחט אלא ומשך ואע"ג דאיהו גופיה דריש בריש פרקין ושחט במקום ששח חטהו תרתי ש"מ עכ"ל. וכן צ"ל בדרשת שמואל הקודמת מקרא דחץ שחוט לשונם דשחיטה במשיכה ולעיל ע"א דריש ליה לשחיטה מפורעת דתרתי ש"מ, אמנם לפמש"כ בס' האשכול ח"ג סי' א' דכל הני דרשות הן דרך אסמכתא ע"ש, לפ"ז אין מקום כ"כ לקושית התוס' לכתחלה, וכ"כ באשכול שם סי' י"ב

דף ל"א ע"א דמזמין ליה לעפר דכולה פתקא, ונרשם עה"ג דצ"ל פקתא, וכ"ה הגרסא בה"ג ה' שחיטת חולין וע"ל דפ"ג ע"ב תוד"ה צריך

במשנה נפלה סכין ושחטה אע"פ ששחטה כדרכה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל, ולשון הרמב"ם בפ"ב הי"ב מה' שחיטה שנאמר וזבחת עד שיהיה הזובח אדם ע"ש. ומוכח דהרמב"ם הבין בהא דתנן מה שאתה זובח בתור אדם, ולמעוטי רק נפלה סכין מעצמה, וממילא עכו"ם לא ממועט מהאי קרא דהא אדם הוא. ולהכי ממעט איהו שחיטת עכו"ם בפ"ד הי"א שם מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו ע"ש. אולם התוס' לעיל ד"ג ע"ב והרא"ש שם. שכתבו לפסול שחיטת נכרי מקרא דוזבחת מה שאתה זובח אתה אוכל כלומר אותו שהוא בר זביחה לאפוקי נכרי ע"ש הם הבינו פי' משנתנו מה שאתה זובח היינו בתורת ישראל ומאמין בהשי"ת, ונפלה סכין ושחטה כדרכה נמי ממועט מקרא דוזבחת כדתנן במשנתנו. דעכ"פ מה שאתה זובח לא מקריא. והוא כעין תרתי ש"מ מהאי קרא וע"ל ד"ל ע"ב תוד"ה תנא ובס' יראים סי' קל"ז

ובתשובות הרשב"א סי' תקכ"ט שלא הורה מקור לאיסור שחיטת עכו"ם לא מוזבחת ולא מוקרא לך, הוא משום דהשואל טעה וסבור דחסרון בשחיטת נכרי הוא במה שאינו יודע הלכות שחיטה, ולכן הראה לו טעותו להעמידו על האמת במה שכתב שם, וע' בשבלי הלקט ר"ה שחיטה

וכמש"כ בכוונת הראשונים להבין במשנתנו דאיסור שחיטת עכו"ם ושנזבחה מאליה ילפינן מחד קרא. מבואר כן בהדיא בתוספתא ריש חולין שנאמר וזבחת ואכלת לא שזבח הגוי ולא שזבח הקוף ולא שנזבח מאליה, וכ"ה ג"כ לשון השאילתות בפ' בהעלותך סי' קכ"ד והיכא דשחטה כותי אע"ג דשחטה כי אורחא אי נמי נפלה סכין ושחטה כדרכה פסולה דכתיב וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל. והראב"ן בסי' ר"ט דיליף מהאי קרא דין עיקור ע"ש. הוא נמי דנעקרו הסימנין שלא מכח זביחת אדם. וע' בס' האשכול ח"ג סי' ב' וסי' ו'

ודע דהא דציין בתורה אור אהאי וזבחת ואכלת דמתניתין דמקורו הוא בפ' תבוא כ"ז. הוא טעות. דבגמרא משמע דמשנתנו ודריש מכילתין בחד גוונא איירי והוא בשחיטת חולין. משא"כ קדשים חמירי כדאמרינן לקמן ע"ב. מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים פסול מכלל דחולין לא בעינן כוונה. וע"ל די"ג ע"א ובתוד"ה מניין, וא"כ מאי ראיה מהא דוזבחת ואכלת