אור הישר (חולין) עג

בעינן שחיטה מפורעת וליכא קמ"ל פי' דלא בעינן שחיטה מפורעת. ואפ"ה אמרי בי רב תחת העור איני יודע, דדילמא הלכתא כש כשמואל ור"ש בן לקיש דבעינן שחיטה מפורעת, ולהכי בתחת העור הוה לדידהו ספק נבלה אע"ג דליכא משום חלדה, ולפ"ז טובא אשמעינן דבמה שאמרו איני יודע כוונתם דחסרון ידיעתם הוליד ספק בדין שחיטה מפורעת כנ"ל וע' בס' האשכול ח"ג ס"ס י"א

ולפ"ז שפיר איבעיא להו לבי רב דאמרי תחת העור איני יודע. והחסרון היא משום דאינה מפורעת, תחת מטלית מהו תחת צמר מסובך מהו. דגם שחיטה כזו אינה מפורעת רק מכוסה מבחוץ וסלקא בתיקו ולחומרא ואילה"ק אמאי ניזיל לחומרא לאסרה מטעם ספק נבלה, הא הוי ספק ספיקא. ספק אי הוה כתחת העור או לא ואת"ל דהוי כתחת העור היא גופה ספיקא הוי דהא אמר איני יודע. וכדהקשה הלח"מ על הרמב"ם בפ"ג ה"י מה' שחיטה ונשאר בצ"ע. כמ"כ נדייק בש"ס אמאי סלקא בתיקו. דלפמש"כ ניחא דהא דקאמרי איני יודע היא משום דילמא הלכה כהני דס"ל דבעינן שחיטה מפורעת, בזה יש מקום לחלות הספק במטלית וצמר מסובך כמו בתחת העור. רק משום דרב הכשיר בתחת העור לכן הטילו הבי רב ספק בהוראה זו. מטעם דלמא הלכתא כהני דפליגי עליה. אבל באמת חד ספק הוא מטלית וצמר כמו תחת העור אפילו לבי רב גופייהו, וממילא מחמרינן בכולהו משום דכל ספק בשחיטה פסולה כנ"ל

ומעתה מיושב קושית הרשב"א ברווחא אפילו אי ס"ל דבי רב הוא רב הונא. ואיהו הלא ס"ל לעיל ד"כ ע"ב גבי מלק בסכין מטמא בגדים אביה"ב מ"ט מפני שהוא מחליד אלמא החליד בין עצמות דמפרקת ואע"פ שנגלה קרייה חלדה וכש"כ תחת העור שהסכין נכנס כחולדה, דלפמש"כ לא דמי כלל דהתם במליקת סכין. כיון שבאה מצד המפרקת הרי זהו עצם דין חלדה כנ"ל. משא"כ בתחת העור דבסוגיין. דהוא רק משום לתא דשחיטה מפורעת. ולבי רב דהוא רב הונא מספקא ליה אי בעינן שחיטה מפורעת או לא

ולפמש"כ ניחא נמי במה דיל"ד לכאורה על מסדר הש"ס דסמיך בתר הכי בעיא דר"פ החליד במיעוט סימנים מהו. כיון דתחת מטלית או צמר מסובך מסיק הש"ס בתיקו מכש"כ במיעוט סימנים, אמנם לפי הנ"ל ניחא דמבעיא דר"פ משמע. דאיהו ס"ל כרב דלא בעי שחיטה מפורעת, וממילא אפילו תחת העור כשרה. ומכש"כ תחת מטלית וצמר, אולם לפ"מ דס"ל כרב, ורב קאמר החליד את הסכין בין סימן לסימן, דזה נקרא ג"כ חלדה כנ"ל. להכי בעי ר"פ החליד במיעוט סימנים מהו, ואיהו ודאי איירי בחלדה גמורה ואליבא דרב. וע' בתוד"ה החליד

ומזה מוכח דהראשונים ז"ל ס"ל דאין לחלק בין שחיטה מפורעת לחלדה, ואדרבא כל טעמא דחלדה היא משום דאינה שחיטה מפורעת. כמש"כ הראב"ן בסי' ר"ט ע"ש וממילא פלוגתא דרב ושמואל היא רק אי שחיטה דשנים ושלשה מקומות נקראת ג"כ שחיטה מפורעת וע' בתוד"ה החליד הסכין ובס' האשכול ה' שחיטה סי' י"ב ובמש"כ בחידושי לעיל ע"א

שם איבעיא להו לבי רב דאמרי תחת העור איני יודע כו', ע' פר"ח סי' ל' סק"ב

במשנה השוחט ב' ראשין כאחד שחיטתו כשרה. והנה לעיל דכ"ט ע"א אוקמינן. דמתניתין איירי בקדשים ודיעבד, אולם לכתחלה לא משום דתני רב יוסף תזבחהו שלא יהא אחד שוחט שני זבחים וא"ר כהנא תזבחהו כתיב ע"ש ויל"ד אדדייק מקרא דתזבחהו לאיסור והוא רק למ"ד יש אם למסרת כדפירש"י שם ועמש"כ שם בחידושי, ולא דייק להיפוך להיתר, מדאיצטריך קרא גבי פרה אדומה לקמן דל"ב ע"א, ושחט אותה ולא אותה וחברתה. ש"מ דבשאר קדשים שרי אפילו לכתחלה, דאי גם בשאר קדשים אסירי שתים בהדי הדדי, קרא דאותה בפרה אדומה ל"ל, וא"ל עפ"מ דאמרינן ביומא דמ"ב ובכ"מ דפרה היא קדשי בדה"ב, ולהכי ה"א דאע"ג דבקדשי מזבח אסירי שחיטת שתים בהדי הדדי, מ"מ מותר בפרה דקילא קדושתה. ומשו"ה איצטריך קרא. ז"א דהא אמרינן לעיל די"א ע"א חטאת קרייה רחמנא. וע"ש תוד"ה חטאת ומש"כ בחידושי שם

שם שנים אוחזין בסכין ושוחטים כו' שחיטתו כשרה, והרמב"ם בפ"ב ה"י מה' שחיטה דשינה צורת המשנה. וכתב שנים שאחזו בסכין, הוא משום דקשיא ליה קושית הש"ס בריש מכילתין הכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשרה דיעבד ומשו"ה נקט סיפא דמתניתין לעיקר ומשבש לרישא. וע"ש בהרב המגיד ובס' האשכול ח"ג ס"ס י"א

שם היה שוחט והתיז את הראש בב"א אם יש בסכין מלא צואר כשרה, והק' בתמים דעים להראב"ד סי' יוד הלא כבר שבר מפרקתה קודם שתצא נפשה ואיך כשרה. ותירץ דכשרה לאכול באומצא ואומצא דאסמיק התירו חכמים ע"י חתיכה ומליחה והוא מקום מכה שנצרר בו הדם ע"ש, ולפמש"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו דהאי התיז הראש בב"א קאי רק על שני הסימנין ע"ש, לפ"ז הלא לא נגע כלל במפרקת. וע"ל דכ"ז ע"א תוד"ה ותו ובהרב המגיד פ"ב ה"ט מה"ש

עוי"ל לפמש"כ בהגהות אשרי בפ' כל הבשר סי' נ' בשם רבינו יהודא, דדוקא שובר המפרקת כי מחמת יסורי שבירה אין כח להתאנח ולהוציא הדם אבל חותך לא אסר ע"ש, ולפ"מ דבפירושי משנתנו ובהא דשובר מפרקתה של בהמה דלקמן דקי"ג ע"א נחלקו הראשונים. לכן נצמח מזה מחלקותם לדינא בשו"ע סי' כ"ד ס"ה וע"ש במפרשים

שם תנא דבי ר' ישמעאל ושחט אין ושחט אלא ומשך וכה"א זהב שחוט כו'. לכאורה משמע דהאי ושחט דתנא דבי ר"י הוא קרא דושחט את בן הבקר דר"פ ויקרא דמיניה ילפינן בריש פרקין דשחיטה מן הצואר ותמוה דבתו"כ צו פרשה ד' קאמר נמי אין לשון שחיטה אלא משיכה שנאמר זהב שחוט, וע"ש בביאור הר"ש משאנץ. והוא כתנא