אור הישר (חולין) ו

תוד"ה דליתיה, ואע"ג דעזרה רה"ר היא כו', ע' ש"ש שמעתא ו' פכ"ג ובנוב"י קמא חי"ד סי' ד'

בא"ד משום דרוב פעמים לא יכול להזהר מליגע כו', ע' בת' עין יצחק ח"ב סי' ד' וסי' מ"ב ובת' אחיעזר חי"ד סי' א'

דף ג ע"א חרב הרי הוא כחלל, והקשה לי ח"א לפ"מ דקאמר ביומא דכ"ג ע"א עדיין בנו מפרפר ולא נטמא סכין, ולפ"ז אם נעשה חלל ע"י חרב לא מת מן החרב באותה רגע ולא נטמא החרב עדיין. ולפ"ד השבתיו דלק"מ ואדרבה ממקומו מוכרע מציאות טומאת החרב, מדהוצרך לאמר להם שבנו מפרפר ועדיין לא נטמא סכין, משמע דאם לא היה מודיעם היו דנים טומאה על הסכין מפני אפשרות המיתה תיכף, או שהיית הסכין בלב הנהרג, ובכלל להנתק פתיל החיות ע"י ההריגה, לא כל מקומות הגוף שוין בזה. אפילו אם הוא בריא, וע' ב"ק ד"צ ע"ב וברש"י ד"ה ציפר נפשו ובסנהדרין דמ"ט ע"א

אמנם עצם ההבנה שהחלל נהרג מן החרב, ומזה דנו דחרב הרי הוא כחלל, מוטעת היא, דא"כ מאי שייך לדון מזה סתם מתכות שנגעו במת כדפירש"י הכא, הרי לא נהרג ע"י המתכות כלל, ובע"כ דהוה קשיא להו לחז"ל אקרא דאיירי בטומאת נגיעה במת, כדכתיב וכל אשר יגע ע"פ השדה בחלל חרב, מה לנו לענין טומאה במה נהרג אם בחרב או בעץ ואבן. אטו אם נהרג בכלי חיבול אחר או מת מעצמו אינו מטמא בנגיעה, ולפי דכל תיבת חרב מיותרת במקרא. לכן דרשו מיתור התיבה דדינו דחרב כחלל הסמוך לו בקרא, וממילא משתמע גם שאר מתכות, כיון דחרב דהאי קרא, אין לו שום שייכות עם הריגת החלל, רק משום סמיכת התיבה המיותרת, כמו שדרשו בברייתא דנזיר דנ"ג ע"ב. כל תיבה שבאותו פסוק לדרשה בפ"ע ע"ש

ולקושית החכם הנ"ל יש יותר מקום לדקדק בלשון הרמב"ם פ"ה ה"ג מטומאת מת במש"כ וז"ל הרי הוא אומר כל הורג נפש וכל נוגע בחלל וכי תעלה על דעתך שזה ירה חץ או זרק אבן והרג נטמא שבעת ימים אלא הורג נפש בחרב וכיוצא בה שנטמא בנגיעתו בכלי שהרג בו שהרי נגע הכלי במת עכ"ל, מדבריו אלו משמע בהדיא שהטומאה באה לו מנגיעתו בכלי שנגע במת ע"י מה שהרג בו, ואילו ביומא שם קאמר שבנו מפרפר ועדיין לא נטמא סכין, וגם בזה י"ל כמש"כ למעשה דלפעמים נגע הכלי חיבול באבר שהנשמה תלויה בו ומת עי"ז תיכף או הכלי שהרגו בו נשאר בגוף הנהרג עד לאחר שמת. ולכן לא חלקה תורה בדין טומאת הכלי כנ"ל, וע' סנהדרין דע"ו ע"ב וברש"י ותוס' ד"ה שהברזל ובביאור הגר"א ליו"ד סי' שס"ט סק"ב

שם מי קתני מניח המניח קתני דיעבד. ע' יו"ד ר"ס קכ"ט ובש"ך שם סי' קי"ח סקל"ב

שם אין השומר צריך להיות יושב ומשמר כו' ע' תשב"ץ ח"ג סי' פ"ט ובת' הרדב"ז ח"ג סי' תק"ח ובת' פני יהושע ח"ב חי"ד סי' כ"ו

שם אלא אמר רבא הכי קתני הכל שוחטין ואפילו כותי בד"א כשישראל יוצא ונכנס כו', ע' בת' מהר"ח אור זרוע סי' קע"ז ובפמ"ג סי' ס"ט סקמ"ב בשפ"ד ובפר"ח ליו"ד סי' קי"ח סקל"ז

שם דאמר רבא ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו כו', ע' תשב"ץ ח"ב סי' קמ"ב ובט"ז יו"ד סי' ב' סקי"ג ובנקוה"כ שם ובש"ך חו"מ סי' שפ"ח סקנ"ג ובת' הרדב"ז ח"א סי' כ"ד

רש"י ד"ה חרב הרי הוא כחלל כו' אם נגע בהם מתכות נעשה כיוצא בו כו' ע"כ, מש"כ רש"י ז"ל מתכות הוא דוקא ולאפוקי שאר כלים ובגדים וזו היא שיטתו בכ"מ בש"ס, והוא כדעת ר"ת והראב"ד בפ"ה ה"ג מטומאות מת, אבל דעת הרמב"ם שם דחרב כמת הוא הדין לשאר כלים בין כלי מתכות בין כלי שטף ובגדים, והוא דעת הר"י מסימפונ"ט, כמו שהאריכו בזה התוס' בנזיר דנ"ד ע"ב והר"ש רפ"ק דאהלות והרמב"ן בחידושיו לב"ב ד"כ ע"א והדברים עתיקים

בא"ד והאי חרב הרי היא כחלל הכא לא איצטריך כו', ע' מה שהאריך בזה המל"מ בפ"ה ה"ג מטומאות מת

רש"י ד"ה אביי כו' ואפילו כותי מוסרין לו בהמה לכתחלה לשחוט דמצוה שהחזיקו בה היא כו', ע' ר"ן ע"ז פ"ק די"ב ע"א ושם ד"ע ע"ב ובבעה"מ ומלחמות בסוגיין

רש"י ד"ה צריך רישא אסיפא לא תקשי דלא זו אף זו קתני כו', ע' בת' מהרשד"ם חי"ד סי' מ"ח

תוד"ה כגון דבדק קרומית של קנה וא"ת והאיך ישחוט בקרומית של קנה והא בעינן כלי כו' דדריש מדכתיב ויקח את המאכלת כו'. וכן הקשו התוס' ר"פ איזהו מקומן, ולעד"נ דעם קושית התוס' תתיישב דעת הרמב"ם וקושית התוס' מתורצת ברווחא, דז"ל בפ"ד ה"ז ממעשה הקרבנות כל הזבחים אין שוחטין אותן לכתחלה אלא בסכין מכלי שרת ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין אפילו בקרומית של קנה כשרין עכ"ל. ולכאורה מנא ליה לחלק בין לכתחלה לדיעבד. ועוד לפ"מ דפתח דלכתחלה אין שוחטין אלא בסכין מכלי שרת הי"ל לסיים ואם שחט שלא בכ"ש כשרין, ומדוע מסיק ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין, הלא הוא עסוק שם בקדשים. וחולין מאי עבידתיה התם, ובמש"כ ואם שחט, הלא איירי בדיעבד. ולשון ששוחטין בו החולין, מורה ששוחטין בו החולין לכתחלה ומדוע מסיק נמי אפילו בקרומית של קנה דאין זה ג"כ שייכות לכלי שרת דפתח בה, ובע"כ דהרמב"ם הבין דהא דילפו מקרא דויקח את המאכלת דבעו כלי שרת לקדשים, הוא רק לכתחלה, והכא במוקדשין דאוקימתא דרבה בר עולא הרי לא נולד בה דין דלכתחלה כלל, דהא קאמר ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר. וכל דברי הש"ס סובב הולך אהא דקאמר ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה, ואהא משני הש"ס דהאי דיעבד היה ג"כ באופן זה דבדק קרומית של קנה ושחט בה,. וכ"ה ג"כ כוונת רש"י ז"ל בזבחים ר"פ כל הפסולין בד"ה ובטמאים