אור הישר (חולין) סט

קמ"ל, וקשה לפ"מ דבעי הש"ס למימר דרב ס"ל בשחיטה מע"מ כרוב גם לפי האמת וא"כ הדרא קושית הש"ס לישמעינן רק חדא בבא בקדשים. מאי אמרת דהוה אמינא דדוקא קדשים הוא דצריך רובא משום ד דצריך לדם, אבל חולין דלאו לדם צריך בפלגא נמי סגי, הרי לדברי רב סגי באמת בפלגא והשתא מדנקט תרתי זימני חדא לחולין וחדא לקדשים ש"מ דאפילו לחולין דלא צריך לדם נמי לא סגי בפלגא עד דאיכא רובו, וקשה ממשנתנו לרב דס"ל מע"מ הוי כרוב

וזה א"ל דרב ור"כ פליגי בדיעבד וצריכותא דהכא קאי אלכתחלה, דז"א דפשטות הדברים בפלגא סגי ליה, משמע בדיעבד, ועוד דהא אמרינן לעיל שם דאפילו רב ס"ל דעכ"פ מדרבנן צריך רובא לכתחלה, דילמא לא אתי למיעבד פלגא ע"ש

שם ואי אשמעינן קדשים משום דלדם הוא צריך אבל חולין דלדם לא צריך כו', ולכאורה הרי לדם חולין נמי צריך לקיומי ביה מצות כסוי הדם, ואע"ג דתנן לקמן דל"ג ע"א דאם לא יצא מהם דם כשרים. זהו רק לאמר דאין אומרים שמא מתים היו. כדביאר הרמב"ם בפ"ד הי"ג ממ"א, ולהכי חשיב במשנה גם בהמה, הרי דאינו נוגע הא דהתם למצות כסוי הדם אבל בכלל שחיטת עוף צריך לקיומי ביה מצות כסוי הדם כדכתיב בקרא ואפ"ל דהא דקאמר גבי חולין דלדם לא צריך היינו לא צריך רובא, דלקיים מצות כסוי בפלגא נמי סגי ליה. דאפילו אם אין שם אלא דם הניתז ושעל הסכין גוררו ומקיים ביה מצות כסוי כדתנן לקמן דפ"ז ע"ב וע"ש דפ"ג ע"ב רש"י ד"ה דם הניתז. משא"כ בזריקה אף אם לא יתן אלא מתנה אחת כדתנן בזבחים ר"פ ב"ש, עכ"פ צריך שיהיה במזרק דם כדי זריקה. ובזה צריך דוקא רובא כנלע"ד כוונת הסוגיא

שם אלא א"א בקדשים אמאי פליגי רבנן עליה הוא עצמו לדם הוא צריך. ע"ל דל"ג ע"א ובתוס' ורא"ש ומעדני יו"ט לעיל בריש פרקין

שם סיפא בקדשים מהכא דקתני השוחט שני ראשין כאחד כו'. ע' בס' האשכול ח"ג ס"ס י"א ובפר"ח סי' כ"ד סק"ג וסק"ו

רש"י ד"ה רוב הנראה לעינים כלומר רוב גמור שהוא ניכר ע"כ, ואין כן דעת הרמב"ם בפ"א ה"י מה' שחיטה שכ' דיתר על חציו כחוט השערה רובו הוא וכשרה, וע' בחידושי הרשב"א ובס' האשכול ח"ג סי' ט' ובט"ז סי' כ"א סק"ב ובביאור הגר"א שם ובחידושי הגרע"א ז"ל בהשמטות שם ובת' הרדב"ז ח"א סי' י"ב ובפר"ח סי' כ"א סק"ג ובברכי יוסף שם

רש"י ד"ה מחצה ע"מ כרוב וטהורים עושין לעצמן וטמאין עושין לעצמן בטומאה כו'. ע' פסחים דע"ט ע"א וברש"י ד"ה הללו ובילקוט בהעלותך רמז תשכ"א

רש"י ד"ה תזבח לרצונכם תזבחוהו ואמרינן לקמן תזבחהו כתיב ויש אם למסרת תזבח משמע דלשוחט יחידי קאמר ולא לשנים מדלא כתיב תזבחוהו ומדכתיב הוא משמע נמי אזבח שאף הוא יהא יחידי עכ"ל, וכ"כ הר"ש משאנץ בביאורו לתו"כ קדושים פרק א' וע"ש בהתוה"מ, ומזה בולט הטעות מאי דציין בתורה אור לקמן ע"ב, מקור דתזבח שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד ממקרא בפ"ע בדברים י"ב ט"ו רק בכל אות נפשך תזבח וגו' כדהעיר שם בהגהות מהר"ב רנשבורג ז"ל ע"ש דמדברי רש"י והר"ש משאנץ מבואר בהדיא דמקרא דלרצונכם תזבחוהו ילפינן שוחטין ונשחטין, מלבד מאי דתזבח דפ' ראה מבע"ל לדרשה אחריתא כמבואר שם בספרי וברש"י עה"ת, ובכלל אי הוה בעי למשכח קרא בפ"ע דתזבח, הרי תזבח טובא כתיבי בקרא אלא שהראשונים נקטו דמחד קרא דתזבחהו דרשינן להו ביחד

והא דרש"י נטה קו לדרשה זו דיש אם למסרת, אינו משום דאיהו פסק כן, או משום דבסנהדרין ד"ד קאמר רבי ור"י בן רועץ כו' כולהו ס"ל י"א למקרא וכל היכא דאמרו בש"ס בלשון זה הוי שיטה ולית הלכתא כשיטה, כמש"כ התוס' בב"מ דס"ט ע"א והרי"ף פ"ק דסוכה וכל הראשונים, כדהארכתי בזה בחידושי לקמן דקכ"ד ע"ב ובכ"מ, רק הכא כו"ע דרשי לתרווייהו דהמקרא והמסרת לא מכחשי אהדדי, כמש"כ התוס' בסנהדרין שם. ועמש"כ בחידושי לכריתות די"ח ע"א

תוד"ה דכו"ע, וא"ת דבפ"ק דעירובין פסקינן כר"פ דאמר פרוץ כעומד מותר והיה נראה לחלק בין שאר איסורין בין דבר התלוי בחיות אי לאו דמייתי עלה לעיל דתנור ע"כ, הסבר דבריהם בחילוקם בדבר התלוי בחיות נראה בד"ז. דע"כ לא פסקו דמחצה ע"מ כרוב אלא גבי פרוץ כעומד. דהפרוץ הוא רק העדר, והעומד הוא גוש במציאות. שאין כח בפרוץ המנגדו לבטלו, התם שפיר יש מקום לאמר דהמחצה שהוא במציאות יהיה נחשב כרוב לבטל את חלק הפרוץ הנעדר, משא"כ במחצה ע"מ דשחיטה דחלק הנשחט אינו חזק כ"כ לבטל את החלק הנשאר בחיים. אדרבה מחצה של חזקת חיים אפשר דיש לו הכרעה מצד הטבע להתגבר על חלק הנשחט מפני החיות הנטוע עוד בו, ולהכי אמרינן דלבטל החזקת חיים צריך דוקא רוב גמור ולא סגי במחצה על מחצה להוציאו מחזקתו. כנלע"ד הבנת דבריהם ז"ל

אכן קשה מה מקום לסברות כאלו לחלק, הלא כמו הכא פליגי אי אגמריה רחמנא למשה שחוט רובא או לא תשייר רובא, כמ"כ פליגי התם אי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא או לא תפרוץ רובא, ופלוגתא כזו בלתי נופלת רק אם לכ"א היתה הקבלה מרבו לאמר הכי, וא"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא, מנא ליה להש"ס להכריע דהכא אינו כרוב והתם הויא כרוב

והאחרון הכביד במאי דסיימו בדבריהם דהיה נראה להם לחלק כן, אי לאו דמייתי עלה לעיל דתנור ע"כ, הרי אחרי דהש"ס מייתי הא דתנור, וא"כ לפי האמת אין לחלק, לפ"ז מאי השמיעונו בסברתם שכתבו לולא שהביא הש"ס הא דתנור, כיון דלפי האמת אין מקום לסברא זו וצ"ע.