אור הישר (חולין) סו

לישנא דדכויי הוא כו'. כיון דלא נזכר בזה שם חיטוי, ובכ"ז גריס להאי נמי ע"ש. אכן קצת יל"ד דקרא דושחט את בן הבקר בקדשים כתיב. ומנלן דגם בחולין הויא השחיטה כמו בקדשים, ואפשר דמה"ט נאיד רב יימר מהאי דרשה, ויליף מוזבחת ממקום שזב חתהו, וכל דין השחיטה מהלמ"מ, מרומז לן בהאי קרא דוזבחת כאשר צויתיך. כדאמרינן לקמן דכ"ח ע"א אולם בשבלי הלקט ה' שחיטה סי' ו', יש לו גרסא אחרת לגמרי דז"ל, וישחטהו ויחטאהו ממקום ששח חטיהו

שם ותנא מייתי לה מהכא דתניא ר' חייא אומר מניין לשחיטה מן הצואר כו', ואפילו ת"ק דר' חייא בתו"כ ויקרא נדבה פרק ו' לא פליג ע"ז, דר"ח הוא רק מבאר טעמא דת"ק כדפי' בהתוה"מ שם

שם אין לי אלא נתחים שישנן מכלל הפשטה מניין לרבות את הראש שכבר הותז כו', ע' זבחים דל"ה ע"ב רש"י ד"ה צמר ושם דפ"ה ע"ב רש"י ד"ה הצמר ובמפרש לתמיד דל"א ע"א ד"ה היה מפשיט ובפי' הראב"ד והרא"ש שם

רש"י ד"ה אאחד, דלכתחלה אצרכוה רבנן כו'. ע' פמ"ג ר"ס כ"א

רש"י ד"ה חטהו, לישנא אחרינא חטהו הוצא את דמו ונקהו כו' ע"כ. ע' בתשובות הרשב"א סי' רס"א ובראב"ן סי' ר"ט בטעמא דהגרמה

רש"י ד"ה דלא לישוויה גיסטרא שלא יחתוך כל המפרקת לשנים כו'. ע' בס' האשכול ח"ג סי' יוד ובס' הארוך מש"ך סי' כ"ד ובפלתי שם סק"ב ובמש"כ בחידושי לקמן דקי"ג

בא"ד אע"ג דהלכות שחיטה הלמ"מ הם יש מהם שנכתבו כגון דרסה כו'. ע' בפתיחה לה' שחיטה מהפמ"ג

רש"י ד"ה שסח שמוציא קול ע"כ, ובפרדס הגדול לרש"י ז"ל ר"ה שחיטה פי' במקום שמדבר ע"ש, וקושית הש"ס ואימא מלשונו משמע יותר כפירושו התם, וע' ברש"י בכורות ד"מ ע"א ובקידושין דכ"ה ע"א ד"ה רוב המדבר

רש"י ד"ה ותנא מייתי לה מהכא אמוראי מייתי לה מקראי דלעיל או מגמרא כדאמרן אבל תנא דתו"כ מייתי לה מהכא ע"כ, לכאורה ל"ד דלימוד האמוראים הוא דשחיטה מן הצואר בסימנין. משא"כ לר' חייא אינו מוכח רק למעוטי זנבו, אבל אכתי לא ידעינן אי מן הצואר או מן העורף כמש"כ התוס' בד"ה מדקאמר, אמנם גם כלל הסוגיא בש"ס בלתי מבורר לפ"ד התוס' כמש"כ המפרשים

תוד"ה השוחט. וכר"י קיי"ל כדאמר פ"ק דברכות הזהרו בוורידין כר' יהודא, ע' באר שבע בחידושיו לסנהדרין דצ"ו ע"א

תוד"ה מניין. משמע דלא הוי בכלל ונתח אותה לנתחיה כו', עמש"כ בחידושי לתמיד דל"א ולעיל די"א ע"א

ע"ב אי מה להלן ברוב שנים אף כאן ברוב שנים, ע' תו"כ שמיני פרק י"ב ובה"ג ס"ה שחיטת חולין ובס' האשכול ר"ה שחיטת חולין

שם זאת תורת הבהמה והעוף הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים כו', ע' ברכי יוסף סי' י"ג סק"א

שם דגים דלאו בני שחיטה נינהו מנלן כו', ע' ב"ר פ"ז ובקהלת רבה פ"ז בפסוק כל זה נסיתי בחכמה ובפסיקתא פ' פרה ובתנחומא פ' חוקת ובמד"ר שם פי"ט

שם אילימא משום דכתיב הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם באסיפה בעלמא סגי להו כו'. ואע"ג דשחיטה דהאי קרא שהוא בדוקא, הוא רק לר' ישמעאל אבל לר"ע כוונת הכתוב שם על נחירה כדאמרינן לעיל די"ז ע"א מ"מ שפיר מייתי הש"ס מהאי קרא. דכוונתם רק דעכ"פ נשתנה דין דגים מבהמה, דהא גם במדבר נחירה מיהא בעי בבהמה ובדגים סגי במיתה טבעית ע"י האסיפה, וע' ספרי ואתחנן בפסוק שמע ישראל ובס' התרומה ר"ה שחיטה

שם התם לא כתיבא אסיפה במקום שחיטה דאחריני, ע' רמב"ם פ"א ה"ג מה' שחיטה ובמפרשים שם ובת' רדב"ז ח"א סי' ד' ובפלתי סי' י"ג סק"א ומש"כ בחידושי לקמן דק"ב ע"א

שם דרש עובר גלילאה כו' עוף שנברא מן הרקק הכשרו בסימן אחד א"ר שמואל קפוטקאה תדע כו' וכדעתם ס"ל נמי לרבינא בעירובין דכ"ח ע"א אולם בפרקי דר"א רפ"ט ובסופו שם מבואר דמן המים נבראו כמסקנא דהכא, וע' בס' חסידים סי' תע"ה

שם דגים שנבראו מן המים הכשרן בולא כלום. וכ' בת' מהרשד"ם חי"ד סי' י"ג דיש מי שאוסר הדגים אם מתו בתוך המים כו' ע"ש. והוא דעת רבינו סעדיה כדהביא בכ"מ פ"א ה"ג מה"ש

שם א"ר יהודא משום ר' יצחק בן פנחס אין שחיטה לעוף מה"ת ע"כ, אפשר היינו האי ר' פנחס דקאמר א"ש לעוף מן התורה בקידושין דע"א ע"א וס"ל כאבוה, ועמש"כ בחידושי לעיל די"ז ע"א וד"כ ע"א

שם א"ש לעוף מה"ת שנאמר ושפך בשפיכה בעלמא סגי כו', ע' בתשובות הרשב"א סי' שס"ד ובפלתי ר"ס א'

שם נחירתו זו היא שחיטתו כו'. ע' בחידושי הגרע"א ליו"ד סי' כ"ח ס"כ ובשעה"מ פ"א ה"ב מה' חמץ ומצה ובמל"מ פ"ז מה' תרומות ובטעם המלך פ"ג מה' מכירה

שם השוחט וצריך לדם חייב לכסות כו', ע' בס' האשכול ח"ג סי' יוד ובמש"כ בחידושי לעיל ד"ז ע"ב

רש"י ד"ה מייתי לה מהכא שחיטה מן הצואר ע"כ, ויל"ד דלכאורה משמע דהך תנא פליג על כל הני דילפי לעיל מקראי או מגמרא, ובכ"ז מסיק רש"י בתר הכי לפרושי דברי האי תנא גופיה, מה בהמה בשחיטה דכתיב ושחט את בן הבקר ע"כ, וזו היא ממש