אור הישר (חולין) סב

וכדפירש"י דש"צ הוא לכל צרכיהם כו' וע' בשטמ"ק, ולפ"ז ניחא גרסת הש"ס ולירד. לפני התיבה בוי"ו, אמנם בתוספתא חגיגה פ"א הגרסא שליח צבור לעבור לפני התיבה ע"ש. ואפשר דבתוספתא לא איירי בהתמנות אחרות לצרכי הצבור. ובכ"ז לא פליג אברייתא דהכא דגם בזה שיעורו בנתמלא זקנו, אולם בחידושי הרמב"ן והרשב"א בסוגיין חולקים על פירש"י דהכא ופירשו דחדא קתני ראוי ליעשות ש"ץ לירד לפני התיבה, ולפ"ז י"ל דבתוספתא נמי דוקא קתני והוא חדא והתוספתא יהיה ראיה לפירושם. אבל רגמ"ה מפרש כפירש"י וע' בס' חסידים סי' תשפ"ה ובת' רדב"ז ח"א סי' תקס"ו

שם מאימתי כשר לעבודה משיביא שתי שערות, לכאורה משמע דהא דמסיק בתוספתא חגיגה שם ובמקדש משהביא שתי שערות קאי על כשרותו לעבודה כדאמר הכא אולם בתוספתא זבחים פי"א גריס מאימתי כשר לחלק בקדשי מקדש משיביא שתי שערות אבל אין מקריבין אותו לעבודה עד שנתמלא זקנו, וע' במפרש לתמיד דכ"ז ע"א ד"ה אמרי ובבאר שבע שם

שם א"ר חסדא מ"ט דרבי דכתיב ויעמידו את הלוים מבן עשרים שנה וגו', בתוספתא חגיגה וזבחים שם ובירושלמי סוכה ספ"ג, מבאר רבי גופיה טעמיה מהאי קרא

שם דאריב"ל בכ"ד מקומות נקראו כהנים לוים כו', ע' ירושלמי מע"ש פ"ה ה"ג ובסוטה דל"ג ע"ב תוד"ה וכשהחזירוהו ובש"ק לירושלמי סוטה פ"ח ה"ג

שם ת"ר איש מזרעך לדורותם מכאן א"ר אלעזר כו', בתו"כ אמור פרשת ג' הגרסא ר' אלעזר בר' יוסי, ובילקוט שם רמז תרל"א גריס ר' אלעזר בן עזריה

שם ת"ר אויר כלי חרס טמא וגבו טהור כו'. ע' ראב"ן סי' נ"ו

שם והתם מנלן א"ר יונתן כו'. בילקוט שמיני רמז תק"מ הגרסא ר' יוחנן

שם התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל, ע' ר"ש כלים פ"ב מ"א

רש"י ד"ה ויהי כאחד אפילו זקנים במשמע ע"כ, ויל"ד הלא בקרא אינו מבואר שהיו בין המשוררים זקנים, ולפ"ז י"ל דכל הלוים המשוררים שהיו שם כולם היו פחותים מבני חמשים וקרא דויהי כאחד קאי על המחצצרים והמשוררים ביחד, היינו דהמנגנים בפיהם והמזמרים בכלי שיר היו כאחד ע"פ חוקי הזמרה להשמיע קול אחד. וכדמסיק רש"י קול אחד שצריכין לבשם את קולם שיהא נראה כקול אחד ע"ש, ועפ"ז מנא להו להש"ס לחלק דבשילה ובית עולמים אין נפסלין אלא בקול. דילמא דין אחד להם עם הלוים דבאה"מ שבמדבר להפסל אחרי חמשים שנה. וצ"ע כעת

רש"י ד"ה שליח צבור כו' לתקוע שופר. ע' בת' באר עשק סי' ק"ז

תוד"ה נתמלא. אבל ליעשות ש"ץ בקבוע כו' אינו נעשה עד שיתמלא זקנו ע"כ, ע' בת' רדב"ז בקונטרס לשונות הרמב"ם סי' סמ"ך

בא"ד אבל בפ"ע אין נושא את כפיו עד שיביא שתי שערות. ע' בחידושי הרמב"ן והרשב"א וביבמות דצ"ט ע"ב תוד"ה ואלו ובסוכה דמ"ב ע"א תוד"ה היודע ובמגילה דכ"ד ע"א תוד"ה ואינו עובר ותוד"ה ואין ובמרדכי ור"ן וחידושי הרשב"א שם ובתשובותיו סי רל"ט ובס' האשכול ח"א סי' י"ד וברוקח סי' שכ"ג ובלח"מ פ"ח הי"א מה' תפלה ובת' רדב"ז ח"א סי' תקס"ה

תוד"ה וגבו. אבל אם נטמא מתוכו נטמא נמי גבו ומטמא אחרים כו'. ע' ראבי"ה סי' קע"ז

תוד"ה התורה, הקשה רבינו אפרים מנלן דהיינו מטעם אויר דלמא הוי מטעם שכלי חרס מצרף כשכולן נוגעין זה בזה ונוגעין בכלי אבל נתלים באויר לא כו' ע"כ, וקשה דאם אך נימא דהא דהתורה העידה, קאי על צירוף הכלי עם החרדל שיהיו כגוף אחד עם הכלי, א"כ מה מקום לפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן בשבת דצ"א ע"ב אי אגד כלי שמיה אגד או לא, הרי התורה העידה על צירופן לעשותן כאחת, וא"ל דהא דהתורה העידה היא דוקא על כלי חרס וגבי טומאה. דהא התוס' מסקו בתר הכי וכ"ת א"כ צירוף דכתיב גבי קדשים ל"ל דדרשינן כף אחת הכתוב עשה לכל מה שבכף אחת כו' ע"ש, והשתא הרי כלי שרת דחרס ודאי לא עבדינן לד"ה כדאמרינן בסוכה ד"נ ע"ב. ומה ענין צרוף כלי חרס דטומאה לצירוף כלי שרת דקדשים, ובע"כ דהתוס' נקטו דיש שייכות לצירוף דהכא עם צירוף כלי דעלמא וצ"ע כעת

בא"ד וכ"ת א"כ צירוף דכתיב גבי קדשים ל"ל דדרשינן כף אחת הפסוק עשה לכל מה שבכף אחת איצטריך משום כלי שטף ע"כ, וקשה אחרי דהתוס' הרכיבו הא דבסוגיין לדרשה דהכתוב עשה לכל מה שבכף אחת, א"כ שוב אין מקום לעצם קושיתו דרבינו אפרים ז"ל שתהיה גבי כלי חרס דטומאה הטעם דצירוף כלי, דבחגיגה דכ"ד ע"א בדרשה דכף אחת אמרינן, דמדאורייתא צריך לכלי הכלי מצרפו שא"צ לכלי אין כלי מצרפו והתוס' כתבו שם דצירוף כלי דאורייתא הוא דוקא בכלי שרת דומיא דכף, ובמנחות דכ"ד ע"א תוד"ה שאין כתבו דאפילו צירוף דרבנן אינו רק בשירי מנחה שהיה כבר צריך לכלי אבל היכא דמעולם לא היה צריך לכלי אז אפילו צירוף דרבנן ליכא וע' יומא דמ"ח ע"ב תוד"ה מדפסיל, וע"פ סל הנ"ל איך יעלה על דעתנו לאמר דבסתם כלי חרס שאינו שייך לשום מצוה כדהתם בכלי שרת דקרבן, תהיה הצירוף דאורייתא וצ"ע כעת

דף כ"ה ע"א א"ל רב אדא בר אהבה לרבא ויהי כלי חרס מטמא מגבו מק"ו כו', ויל"ד מאי קא קשיא ליה לכתחלה הרי ברייתות מפורשות הן. בספרא שמיני בפסוק מכל האוכל אשר יאכל ובספרי