אור הישר (חולין) ה

ואפשר משום דבעי למיתני בסיפא וכולן ששחטו כו' וקאי אטמא במוקדשין היכא דליתיה קמן דנשייליה ואפ"ה כשרה משו"ה תנא נמי האי בבא מציעתא דהיכא דהוא בדיעבד ואיתיה קמן צריך לאמר ברי לי

ועוי"ל דגם עצה דסכין ארוכה היא חידוש דלא גזרינן נמי הכא דלמא אתי לאמשוכי בפנים כדחיישינן ביומא דל"א ע"א והטעם דבטהור חיישינן משא"כ בטמא מיזהר זהיר, כדכתבו התוס' הכא וביומא ובזבחים ר"פ כל הפסולין. ועוד יש חידוש בהא דסכין ארוכה. דלא נימא ביאה במקצת לא שמה ביאה וא"כ היה יכול הטמא להכניס ידו בעזרה ולשחוט, אלא ישחוט בסכין ארוכה. משום דביאה במקצת שמה ביאה או משום גזירה דילמא אתי לנגוע בקדשים בטומאת הגוף וע' זבחים דל"א ע"ב תוד"ה ובטמאים. ובכ"מ פ"ג הי"ח מביאת מקדש ובמל"מ שם הי"ט ובלח"מ ר"ה פסוה"מ

ובמש"כ על הגליון בשם התוס' דנדה דהאי ברי לי לאו דוקא ע"ש. כ"כ נמי בס' האשכול ה' מקואות סי' נ"ח וע"ש בנחל אשכול בסוף חלק ראשון

שם דליתיה קמן דנשייליה, ע' ט"ז אה"ע סי' קנ"ו סק"ב

שם שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים פי' שהוטבלו לשום עבדות שחייבים במצות כנשים ובני זביחה הם כדכ' בס' האשכול ח"ג סי' ב' וע' בפר"ח סי' א' סק"ב

רש"י ד"ה אבל אמר הרי עלי לא דלמא פשע ולא מקיים כו', ע' ס' יראים סי' שי"ז

רש"י ד"ה שנעשו, שרוצה להרגיל עצמו בטהרת קדשים כו', ע' מג"א סי' ר"פ

תוד"ה אבל. לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה ע"כ. ע' במדרש שמואל פרשה ב' ובשאילתות פ' ויצא סי' כ"ג ובהעמק שאלה שם ובריטב"א ונמו"י לנדרים ד"ט ע"ב ובס' חסידים סי' ת"ג ובת' ריקאנטי סי' תקע"א וע"ש במעשה בצלאל ובתשב"ץ ח"ב סי' קל"א ובברכי יוסף חי"ד סי' ר"ג סק"ה ובח"ס חי"ד סי' יו"ד והח"מ סי' ק"י

תוד"ה אנא, ומכאן ראיה שרב אשי סידר את הגמרא אע"ג דאביי ורבא נמי אתו לשנויי הך קושיא והם קדמו הרבה לרב אשי שמא גם בימיהם הקשוה כבר עכ"ל. וכ"כ רש"י בב"מ דפ"ו ע"א בד"ה סוף הוראה דרב אשי ורבינא סידרו שמועות אמוראין שלפניהם וקבעו על סדר המסכתות כו' ע"ש, ועפ"ז יל"פ במו"ק דכ"ה ע"ב כי נח נפשיה דרבינא פתח עליה ההוא ספדנא כו' א"ל רב אשי לבר קיפוק ההוא יומא מאי אמרת כו', משום דשניהם ביחד סידרו הש"ס ע"ש, וכ"כ בהקדמת הרמב"ם ז"ל דרבינא ורב אשי וחבריהם סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה ע"ש, אולם סיום דברי התוס' הכא דאביי ורבא קדמו הרבה לרב אשי, זה לא ס"ל להרמב"ם שכתב שם בפירוש דרב אשי ורבינא קבלו מרבא ע"ש ומשמע משום דהתוס' גרסי בקידושין דע"ב ע"ב ביום שמת רבא נולד רב אשי. וכ"ה גרסת רש"י לקמן די"ז ע"ב ד"ה כל היכא, והרמב"ם אפשר דגריס עד שלא מת רבא נולד רב אשי, כדהביא בתשובת באר שבע סי' י"א בשם בעל הליכות עולם וכ"מ בתוס' ב"ב קי"ג ע"א ובשבת דק"ג ע"א וכ"ה הגרסא בה"ג ה' לולב ועמש"כ בחידושי לקמן די"ז ודמ"ח ולזבחים דק"ו ולמעילה ד"ג

בא"ד שמא גם בימיהם הקשוה כבר ע"כ, ע' בהקדמת שאילת שלום על השאילתות

תוד"ה טמא, ואפילו יהא אסור לטמאות גופו באוכלין טמאין כדדרשינן והתקדשתם כו' ע"כ, אף דזו היא שיטת רש"י לקמן דל"ה ע"א שהביא מהא דיומא ד"פ ע"ב. מ"מ התוס' לטעמייהו לקמן דל"ד ע"ב החולקים על רש"י בזה, ומשו"ה כתבו בלשון ואפילו, וע' רש"י יומא שם ד"ה חצי פרס וברמב"ם פט"ז ה"ח והי"ב מה' טומאת אוכלין ובמל"מ שם ובתשב"ץ ח"א סי' י"ד

תוד"ה ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר אע"ג דאמרינן לקמן דקכ"א דמפרכסת הרי היא כחיה כו' ע"כ, הנה לפמש"כ התוס' לקמן דפ"ד ע"א ובבכורות דל"ב ע"א ובב"ק דע"ו ע"א דדוקא ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה כדאיירי בהעור והרוטב שם, דלאו שחיטה היא להכי נחשבת מפרכסת כחיה אבל היכא דשחטה כתקונה לא חשיב מפרכסת כחיה, וכ"כ שם הרשב"א בחידושיו ומובא בשטמ"ק שם וע"ל דקי"ז ע"ב רש"י ד"ה השוחט, לפ"ז אין מקום לקושית התוס' דהכא להיות השחיטה כתקונה לכן לא חשיב מפרכסת כחיה וצ"ע. וע' בחידושי פמ"א לב"ק שם ובת' אחיעזר חי"ד סי' ב'

בא"ד א"נ דוקא לענין העמדה והערכה הוי כחיה כו' ע"כ, הסבר הדברים הוא עפמש"כ התוס' בערכין ד"ד ע"א והרא"ש המובא בשטמ"ק שם, דשחוטה אע"פ שאינה יכולה לחיות עדיין יש בה כח חיות ויכול להעמידה לפי רגע ע"ש. ולפ"ז ניחא דבהעמדה והערכה שצריך להעמידה רק כרגע להעריכה, לכן נחשבת לענין זה כחיה, ועמש"כ בחידושי שם ולבכורות דט"ו ע"א ודל"ב ע"א

תוד"ה שמא יגע בבשר אע"ג דדם קדשים אינו מכשיר חבת הקדש מכשרת או שהעבירה בנהר כו' ע"כ, ולולא דברי התוס' אמינא לע"ד דהא משנתנו אתיא אליבא דכו"ע דליכא מאן דפליג עלה ולפ"ז אפ"ל דרבה בר עולא דאוקים למתניתין. ס"ל כר"ש דלקמן דל"ג ע"א דקאמר הוכשרו בשחיטה ופירש"י דמגו דשריא שחיטה להך בשר מידי אבמה"ח משויא ליה נמי אוכלא לגבי טומאה ע"ש ולפ"ז לא בעי הכשר כלל וע' נוב"י קמא חי"ד סי' ד'. בא"ד הקשה רבינו אפרים איך יתכן שתהא סכין ארוכה כ"כ כו', ע' בחידושי פמ"א לזבחים ר"פ כל הפסולין

תוד"ה שמא ישהו ולהגרמא ועיקור לא חיישינן דמינכר כו', ע' ראב"ן סי' ר"ט

תוד"ה אלימא, אבל הא פשיטא דעלייהו נמי קאי כו' ע"ל די"ב ע"ב רש"י ד"ה מאן תנא ובתשובות הרשב"א סי' תק"ל ובראב"ן סי' ר"ה ובס' התרומה ס"ה שחיטה ובעונג יו"ט סי' נ"ה ובמש"כ בחידושי בריש מכילתין.