אור הישר (חולין) נ

דכוונת הכתוב הוא דהרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים והרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר וע"ש במפרשים. וע' בס' האשכול ר"ה שחיטת חולין ובטו"א לחגיגה ד"ו ע"ב

דף י"ז ע"א ר"ע היא דתניא כי ירחק ממך המקום וגו' וזבחת מבקרך ומצאנך כו' לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה כו' ע"כ, והנה הכא בגמ' מדוייק הסדר מאד, דר' ישמעאל יליף היתר אכילה דבשר תאוה מקרא דואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר ור"ע דס"ל דקרא אתא לגלויי לאסור להן בשר נחירה סמיך דבריו אקרא דוזבחת מבקרך ומצאנך, אולם בספרי ראה מסמיך דעת שניהם בפלוגתתם אקרא דואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר ע"ש. ואפשר דהתם חסר תיבת וגו', ואז תהיה כוונתם גם על קרא דבתריה כי ירחק ממך המקום וגו' כדהכא

אמנם יל"ד לפ"ד ר"ע דס"ל דבמדבר הותר להם בשר נחירה, ומכש"כ דלא היה להם שחיטה לעוף, דאפילו לדידן איכא מאן דס"ל א"ש לעוף מה"ת, והשתא לדעת התוס' בב"ב דקי"ג ע"א ובכ"מ, דר' יהושע בן קרחה הוא ר' יהושע בנו של ר"ע ע"ש, ולפ"ז צ"ל דר"י בן קרחה פליג על אביו. דהא איהו דריש ביומא דע"ה ע"ב אל תיקרי שטוח אלא שחוט מלמד שירד להם לישראל עם המן דבר שטעון שחיטה ע"ש, הלא דס"ל דבמדבר היתה דין שחיטה לעוף, אולם כירושלמי נזיר ספ"ד משמע, דנקיט להאי דרשה דר"י בן קרחה רק רמו או אסמכתא לדין שחיטה לעוף מה"ת וע"ש במה"פ ובתשב"ץ ח"ב סי' ק"י ובפלתי ר"ס א' ובעונג יו"ט חי"ד בתחלתו

שם אלא לר"ע מאי הצאן והבקר ישחט להם נחירה שלהן זו היא שחיטתן, עמש"כ בחידושי לקמן דכ"ז ע"ב

שם נחירה שלהן זו היא שחיטתן. כה"ג לקמן דפ"ו ע"א ועמש"כ בחידושי שם, וע' ברכי יוסף סי' י"ג סק"ב

שם כי אסר רחמנא בהמה דחזיא להקרבה אבל חיה דלא חזיא להקרבה לא אסר רחמנא ע"כ, ועפ"ז מדוייק יותר מאי דבהני קראי דבשר תאוה פרט בקר וצאן ולא כתיב בהמה, משום דכל הילפותא דחיה לא חזיא להקרבה היא מדכתיב בקר וצאן. ואילו הוה כתב בהמה אז הוה אמינא דגם חיה בכלל בהמה כדאמרינן בזבחים דל"ד ע"א, וע' נחל יצחק ר"ס י"ז

שם בעי ר' ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו כו', ע' ברא"ש ובת' פמ"א ח"א סי' ס"ד ובטו"א לר"ה די"ג ע"א ובת' חיים שאל סי' ובנוב"י מ"ת חי"ד סי' ס"ד ובדו"ח להגרע"א מערכה ט' ובעונג יו"ט סי' צ"ב

שם השתא דבר טמא אישתרו להו דכתיב ובתים מלאים כל טוב וא"ר ירמיה בר אבא אמר רב כתלי דחזירי כו' ע"כ, ויל"ד עפמש''כ בזוה"ק תזריע דף נ' ע"ב אהאי קרא אי רוח מסאבא שריא בגווייהו היך מלאים כל טוב א"ר אלעזר מלאים כל טוב בממונא בכספא ובדהבא כו' בגין עותרא דארעא אתמר ע"ש, וע' ספרי עקב י"א יוד ובשופטים כ' י"ז, ולפ"ז לא אשתרי להו כלל דבר טמא ולהיפוך לסוגיא דידן לאו רוח מסאבא שריא בגווייהו גם על הדברים הטמאים כיון דאשתרי להו, ואחרי דמדרשות חלוקות הן איך הש"ס בפשיטות השתא דבר טמא אשתרי להו וצע"ג. וע' בת' חמדת שלמה חי"ד סי' ג'

שם אי הנך בשוחטין האי נמי בשוחטין ואי הנך בנשחטין האי נמי בנשחטין כו'. ולפי"ז יל"ד בלשון הבה"ג ה' שחיטת חולין שכ' וז"ל, הכל שוחטין ובכל שוחטין ולעולם שוחטין הכל שוחטין הכל בשחיטה ואפילו עוף ולעולם שוחטין בין ביום בין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה עכ"ל הרי דכייל שוחטין ונשחטין כאחת, ואפשר דאיהו בתור פוסק כייל נמי שחיטת עוף כאוקימתת הש"ס בתחלת הסוגיא, כמו אליבא דאמת דעוף הוא בשחיטה וסמיך דבריו ע"ד המשנה. משא"כ רבא בתור פרשן דאתא לפרושי לשון המשנה שפיר הקשה דיתכן יותר לפרש שיהיה מתאים לשון התנא. או כולן בשוחטין או כולן בנשחטין כנלע"ד

שם אלא אמר רבא הכל שוחטין חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי ישראל מומר כו'. עמש"כ בחידושי לעיל במשנה

רש"י ד"ה בשר תאוה, והאי דכתיב בכל אות נפשך תאכל בשר לאו לאורויי היתירא בבשר תאוה אתא אלא כדדריש ליה ראב"ע לקמן דפ"ד לימדה תורה ד"א כו' ע"כ, אמנם יל"ד בדבריו ע"פ לשון הספרי שם אהאי קרא דבשר תאוה, דאחרי שהביא דרשת ר' ישמעאל כדהכא, מסיק ר"ע אומר לא בא הכתוב ללמד אלא מצות האמורות כאן לאסור להן בשר נחירה שבתחלה הותר להם בשר נחירה ומשנכנסו לארץ נאסר להם ראב"ע אומר לא בא הכתוב אלא ללמד ד''א שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון ע"ש. מזה משמע קצת דפליגי אהדדי וצ"ע כעת, וע' בחידושי הרשב"א ד"ה שבתחלה ובס' התרומה ר"ה שחיטה

רש"י ד"ה והנוחר, ולשון נחירה שקורעה לאורכה מנחיריה ועד החזה ע"כ, וכן פירש"י בב''ק דע"ח ע"ב, אולם לקמן דפ"ה ע"ב פירש"י נוחרו חונקו

רש"י ד"ה שהכניסו, ודרוש וקבל שכר שצריכין אנו לעמוד על שכבר עבר ע"כ, וצע"ק לפ"ז אמאי לא הביאו התוס' גם הך דהכא בסנהדרין דט"ו ע"ב ובחגיגה ד"ו ע"ב. ומזה משמע דדעתם כהרא"ש בסוגיין. דדחה לפירש"י ומפרש באופן אחר. וע' בתרומת הדשן סי' רפ''א.