אור הישר (חולין) מח

לאמר בזה קנסו שוגג אטו מזיד והשתא בסוגיין אפילו אי נימא דיש מוקצה לחצי שבת. מ"מ י"ל דהשוחט טעה בדין וסבור דהלכה דאין מוקצה לחצי שבת ושגג בזה, ולר"מ דמיקל בשוגג דשבת דלא ליקנסיה משום מזיד כדאמר בגיטין דנ"ג ע"ב להכי שרי, ולר"י קניס שוגג דאיסור מוקצה אטו מזיד כיון דמקורו הוא בדאורייתא ע"ש אמנם בעצם הבנת הט"ז בתוס' בכורות שם ובדברי המהרי"ק שורש קס"ז יש עוד מקום עיון. וע' במג"א סי' שי"ח סק"ג ובפלתי סי' צ"ט סק"ו ובת' חוט המשולש להגאון ר"ח זצ"ל מוואלאזין ס"ס י"ג ובחידושי הגרע"א ע"ד המג"א ס"ס תקי"ג ובפלתי סי' ק"י סק"כ וביד המלך פכ"ה מה' שבת ובמחנה אפרים ה' נדרים סי' ג' ובח"ס חח"מ סי' כ"ב ובמש"כ בחידושי לבכורות שם ולזבחים דק"ח ע"ב

תוד"ה כגון שקצץ, והא דלא נקט לשון חתיכה כדתנן מחתכין את הדילועין לפי שדרך לקוצצן בחתיכות גדולות כשבאין לבשל שייך בו לשון קציצה ע"כ, וכ' בהגהות מהר"ב רנשבורג מלת גדולות נמחק ונ"ב קטנות כצ"ל לענ"ד וע' חידושי הרשב"א ושם מוכרח הכי עכ"ד. ובאמת איזה שיבוש מורגש בלשון התוס'. אכן לעשות מתיבת גדולות קטנות. שבוש כזה בלתי מצוי. ולכן נלענ"ד דצ"ל לפי שדרך לקוצצן החתיכות הגדולות כשבאין לבשל שייך בו לשון קציצה, וכוונתם בחילוקם הוא כן, דגבי בהמה דמאכלה היא בחתיכות גדולות שייך לשון חיתוך. ולהכי תני מחתכין את הדילועין לפני הבהמה, משא"כ לאדם דצריך חתיכות קטנות. ומן המחובר שנחתכו מע"ש היו חתיכות גדולות, והשתא כשבא לבשלן בעד החולה בשבת. דרך לקוצצן החתיכות הגדולות להכי שייך בהו לשון קציצה. כ"ה כוונת התוס', ומתאים נמי עם תירוץ הרשב"א ע"ש. וכן מבואר בתשובות הרשב"א ח"ד סי' ע"ה אהא דמחתכין את הדלועין לפני הבהמה, וז"ל דלאו דוקא לפני הבהמה דסגי לה בחתיכות גדולות אלא ה"ה לעופות דכל שיווי אוכלא שרי ואורחא דמילתא קתני ע"ש, הרי בהדיא בדעת הרשב"א דמחתכין את הדלועין לפני הבהמה היינו בגדולות

תוד"ה אלא, אע"ג דזרים ונשים ועבדים שוחטין לכתחלה ע"כ, ע"ל ד"ב ע"א תוד"ה הכל ומש"כ בחידושי שם

תוד"ה ורמינהו. הוה מצי למימר בשלמא קנה אקנה ל"ק כו', ע' פר"ח סי' ו' סק"ד

תוד"ה להודיעך כחו דרבי ולא חייש לאשמעינן כח דהיתירא דר' חייא דכבר אשמעינן בברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר ע"כ, במש"כ לאשמעינן כח התירא דר"ח ע' ביצה ד"ב ע"ב רש"י ד"ה דהתירא ותוד"ה וכ"ת, וברייתא דבכל שוחטין היא בתוספתא. ולא פסקינן כוותה משום דרבי פליג עלה, וע' נדה דס"ב ע"ב תוד"ה ר' חייא

דף ט"ז ע"א קשיין אהדדי אלא לאו ש"מ שאני בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חברו ש"מ, ויל"ד אמאי צריך להביא מדיוקא משום דקשיין אהדדי, ולא הביא ברייתא מפורשת דתני לוי המובא בב"ר פנ"ו. היו נעוצים מתחלתן הרי אלו פסולים תלושין ונעצן הרי אלו כשרים

שם הא בסרנא דפחרא הא בסרנא דמ"א ע' במג"א סי' קנ"ט סקכ"א ובביאור הגר"א שם סקל"ג וסקל"ד

שם הא בכח ראשון הא בכח שני. ע' ברבינו יונה לברכות ס"פ אלו דברים ובחידושי פמ"א לב"ק די"ט ע"א

שם יתיב רב אחוריה דר"ח ור"ח קמיה דרבי ויתיב רבי וקאמר מניין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר ויקח את המאכלת לשחוט א"ל רב לר"ח מאי קאמר א"ל וי"ו דכתיב אאופתא קאמר והא קרא קאמר קרא זריזותיה דאברהם קמ"ל ולכאורה הלא אמרינן בעירובין דצ"ב ע"א וכי רבי לא שנאה ר"ח מניין לו. והתוס' כתבו בנדה דס"ב ע"ב דאי לא הוה סתים רבי במשנה מאי דנשנית בתוספתא, אז לא הוה סמכינן אברייתא דמתני בי ר"ח ור' אושעיא, וע' באגרת דרב שרירא גאון מש"כ אהא דרבי ותוספתא דר"ח ור' אושעיא ודברי התוס' מובנים ברש"י יבמות דמ"ג רע"א. וע' מו"ק דט"ז ע"ב ואיך מלאו לבו של ר"ח לחלוק על רבי, שוב ראיתי בהגהות מהר"ץ חיות שכ' דר"ח ס"ל דאין למידין מקודם מ"ת כדברי הירושלמי במו"ק פ"ג ה"ה וע"ש במפרשים ובמו"ק ד"כ ע"א תוד"ה מה חג, ולפ"ז י"ל דבזה היתה מחלוקת קדומה אי ילפינן מקודם מ"ת, ורבי סבר דילפינן ור"ח לא פליג על רבי בזה רק דס"ל כהני תנאי דלא ילפינן. וע' בס' יראים סי' שע"ז

אכן טפי יל"ד דבסוגיין, מבואר בהדיא דרב היה באותו מעמד של ר"ח בשעה דרבי הוה דריש שחיטה בתלוש מהאי קרא. ור"ח ביטל דבריו של רבי כדאמר וי"ו דכתיב אאופתא קאמר, ואיהו ס"ל דקרא זריזותיה דאברהם קמ"ל, ואילו בב"ר פנ"ו קאמר רב בעא קומי ר' חייא רבה מניין לשחיטה שהיא בדבר המטלטל מן הכא וישלח אברהם את ידו כו' ע"ש, הרי לבד מאי דר"ח השיב דלא כשמעתיה הכא אלא דמשמע נמי התם דרב לא היה באותו מעמד דרבי כששמע ר"ח ממנו הלכה זו, והיא כעין סתירה במציאות הדברים. ואפשר דהך מעשה דמד"ר היתה קודם ששמעו דרשה זו מרבי, ואז הוה סבר ר"ח ג"כ דילפינן מקודם מ"ת, ואחרי דר"ח חזר מדעתיה בזה וסבר דלא ילפינן. שמעו אז שניהם הלכה זו מרבי וצ"ע כעת, ועמש"כ בחידושי לקמן דפ"ה ע"א

שם אמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין עכו"ם הוי תלוש כו' לענין הכשר זרעים תנאי היא כו' ע"כ, קחשיב הני רק משום בעיא דרבא בתר הכי תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מאי, ולכן הניח ליסוד דבמקום אחד פשיטא ליה ובמק"א פליגי תנאי