אור הישר (חולין) מג

כו' ע"ש וכ"כ הש"ך בשם הב"ח בסי' ב' סק"י לענין בדיקת הסכין וע"ש בפר"ח ר"ס י"א ובפלתי שם

ונלע"ד לעשות סמוכין לסברא זו מדברי הירושלמי ברכות פ"ט ה"ג, דהתם אמרינן שחיטה אימת הוא מברך עליה ר' יוחנן אומר עובר לשחוט יוסי בן נהוראי אומר משישחוט, למה שמא תתנבל שחיטתה, ופריך מעתה משיבדוק סימנין. פי' דהא אמרינן לעיל ד"ט ע"א הטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה והשתא שמא תתנבל ותהיה ברכה לבטלה. ומשני חזקה בני מעיים כשרים דתנא שחטה ונטלו זאבים מעיה כשרה. פי' וכמו דאוקמינן התם אחזקה ה"נ מוקמינן הכא אחזקה לברך קודם השחיטה ע"ש וכיון דכל ההיתר לברך קודם השחיטה הוא משום דמוקמינן אחזקת כשרות כמו בבני מעיה, וזה ניחא אם עצם השחיטה היתה בסכין בדוק וביום. אז יש לנו להעמידה על חזקתה כדאמרינן נשחטה הותרה, משא"כ היכא דהסכין היה בלתי בדוק או שנשחטה בלילה, אז חל הספק אם נשחטה כלל כראוי מעתה הדרא חשש של הירושלמי דאם אח"כ נמצאת השחיטה שלא כהוגן אזי תהיה ברכה לבטלה למפרע כנ"ל. וע' בראב"ן סי' רי"א

תד"ה שחיטת, י"ל דמ"מ מין עכו"ם דאדוק בע"ז יותר פשוט דשחיטתו לעכו"ם כו'. ע' בתשובות הרשב"א ח"ד סי' ק"פ ובחידושי באר שבע להוריות די"א ע"א

תוד"ה אבל, וכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו כו'. ע' רמב"ם ולח"מ פ"ג ה"ב ממעה"ק ובת' פמ"א ח"ב סי' ק"מ

תוד"ה תקרובת משמע הכא דרבנן לא מקשי תקרובת עכו"ם למת כו', ע' בטעם המלך פ"ח ה"א מה' אישות

בא"ד והיכא דגוזלת רבים לא גזרו רבנן ע"כ, וכ"כ רש"י להדיא בע"ז דמ"ח ע"ב

בא"ד והא דאמר בפ' העור והרוטב דקכ"ט הרי אמרו תקרובת עכו"ם כו' ומשני כששימש מעשה עץ שימש דיחוי בעלמא הוא ע"כ, וכ"כ התוס' בפסחים דע"ג ע"א ויל"ד הרי בכל הסוגיא שם משני כן כששימש מעשה עץ שימש, האם על כל הענינים שם הוא רק דיחוי, או דוקא בזה, וצ"ע כעת

תוד"ה בין, וא"א לומר כן דאפילו עומד בספינה אסור לשחוט לתוך הים כו'. וע' בב"ח ובפר"ח סי' י"א סק"ח

דף י"ד ע"א במשנה השוחט בשבת וביוה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. והנה האחרונים הקשו ממשנתנו לרבא דס"ל ריש תמורה דכ"מ דארל"ת אעל"מ אמאי שחיטתו כשרה: ותירצו דהכא איסורא דיומא קגרים. או עפמש"כ המהרי"ט ח"א סי, ס"ט דהאיסור לא יתוקן ועמש"כ בזה הגרע"א ז"ל בתשובותיו סי' קכ"ט וסי' קע"ד והחו"ד סי' א' סי"א ובנה"מ סי' ר"ח ובנוב"י מ"ת חי"ד סי' ט' וחאה"ע סי' קכ"ט ובבאר יצחק חי"ד סי' א'

והנה מקור סברת איסורא דיומא קגרים הוא בט"ז חו"מ סי' ר"ח ע"ש ולעד"נ דהתוס' לא ס"ל הכי מדהקשו בתמורה ד"ד ע"ב לרבא דס"ל אעל"מ שוחט את הפסח על החמץ לפסול ותירצו דבירושלמי יש קרא להכשיר וע' פסחים דס"ג ע"א תוד"ה השוחט ובשעה"מ פ"א מה' ק"פ, והשתא אי נימא דבאיסורא דיומא קגרים לא אמר רבא דלא מהני, א"כ מה מקום לקושית התוס' מאיסור שחיטת פסח עה"ח, הרי התם הוא איסורא דיומא, דוקא בי"ד בין הערבים כדתנן בפסחים דס"ג ע"א ובמועד לשמו פטור כו'. וע' זבחים די"א ע"א רש"י ד"ה אם בשאר ומש"כ בחידושי שם. ובלשון התוס' בתמורה ובפסחים משמע, דלהכי איצטריך קרא בירושלמי להכשיר בדיעבד פסח שנשחט עה"ח, דאל"ה הוה אמינא דמשום איסורא דלכתחלה לא אהני גם בדיעבד כשיטתיה דרבא, ולדעת הט"ז ל"ל בירושלמי קרא להכשיר, הלא רק איסורא דיומא גרים דוקא בי"ד בין הערבים ובזה לא איירי רבא כנ"ל, וע' מה שהארכתי בחידושי בסוגיא תמורה שם בס"ד

ובכלל מאי נ"מ אם הרכבת הזמן גורם האיסור, הרי עכ"פ רמי רחמנא איסורא דשחיטה בשבת, ומאן מפיס דפלוגתא דאביי ורבא היא דוקא באיסור מצד עצמו ולא באיסור מצד הזמן. או בשאר תערובת איסור במלאכת היתר כמו שוחט אותו ואת בנו דשחיטתו כשרה כדהקשה בנה"מ סי ר"ח ע"ש. הרי אפ"ל נהי דבעיקר המעשה ליכא ריעותא אמנם עכ"פ בהצטרפות הזמן הקפידה תורה ואמרה לא תיעבד הכי, ומדוע נימא דבזה לא פליגי אביי ורבא. וע' בס' דבר משה ה' נדרים סי' ל"ז ובאור שמח ה' גירושין פ"א הי"ז

אמנם עצם ההרכבה ממשנתנו דהשוחט בשבת להא דאעל"מ בלתי מובנת לע"ד. דלהקשות הלכתא אהלכתא לא שייך. דהא הרמב"ם גופיה הוא כסותר א"ע בפסקיו אי עביד מהני או לא, ומה מאד האריך הגרע"א בת' סי' קכ"ט לבאר, דלהרמב"ם גופיה ספוקי מספקא ליה אי הלכה בזה כאביי או כרבא ועמש"כ בחידושי לתמורה שם, ובע"כ דכל קושיתם היא לרבא דס"ל ל"מ איך יפרנס הא דתנן הכא דשחיטתו בשבת כשרה. ובזה ודאי יש לחלק, דהא מתניתין אוקמינן לקמן דט"ו צ"א דאיירי בשוגג, והכי קאמר אע"פ דבמזיד מתחייב בנפשו הוא הכא דבשוגג שחיטתו כשרה וכן הבין הרמב"ם ספ"א מה שחיטה, וכ' שם הה"מ דלענין מזיד נחלקו המפרשים וע' בשו"ע ונו"כ סי' י"א ה"ב וע' בראב"ן סי' רי"א ובמעשה הגאונים ה' יין נסך סי' פ"ח הרי דעכ"פ משנתנו איירי רק בשוגג לכו"ע, ופלוגתא דאביי ורבא בתמורה היא רק במזיד. ובשוגג לא איירו כלל דכל חד יהיב טעמא אמאי לקי, ולא משכחת מלקות בשוגג דהא בעי התראה, ולא שייך נמי טעמא דעבר אמימרא דרחמנא כיון דהיה שוגג בפעולתו. ולדעת