אור הישר (חולין) לז

תינוק בן יום אחד חייב, הוא בדקים ליה ביה שכלו לו חדשיו ע"ש אבל כשיצא מכלל נפל אז הוה חזקתו מדאורייתא. דבשבת דקל"ה ע"ב תניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה ופירש"י וז"ל מדתלי בהכי ש"מ עכשיו נתברר שהוא בן קיימא ע"ש. [ומהא דכייל בברייתא שם שמונת ימים בבהמה אינו נפל, שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן, משמע דגבול השמונת ימים בבהמה הוא ממש כמו השלשים יום באדם, ומזה יל"ד קצת ע"ד התוס' לעיל בד"ה אתיא מפרה אדומה שכתבו דכל חזקה שלא נתבררה כו' לא אזלינן בתרה ע"ש, הרי מברייתא דשבת משמע דלחזקה ובירור נחשבת מדאורייתא מיום השמיני והלאה] עכ"פ כיון דבאדם חזקה נקראת א"כ מנא ליה לרב כהנא להוכיח מהורג את הנפש דלא חיישינן דילמא טריפה הוא משום דאזלינן בת"ר, דילמא הוא משום דמחזקינן ליה בחזקת שלם, וכבר ילפינן חזקה מקרא בפ"ע וכדהקשו התוס' והרשב"א לעיל גבי פרה, ועמש"כ בחידושי שם

ולולא דברי הראשונים ז"ל אמינא. דאע"ג דפלוגתא היא לקמן ר"פ א"ט אי טריפה חיה, ואיכא מאן דס"ל דטריפה אינה עלולה לחיות. אכן בזה הכל מודים דחיה עלולה תמיד להיות טריפה, להיות כל בעל חי עומד תחת יד הטבע של מזג האויר בקור וחום וכל הרוחות והסבות המתהפכות להביאו תמיד לשינוי וכליון, [דוגמא להא דפרדיסא בב"מ דע"ג ע"א דחייש שמואל לתיוהא, ופירשו התוס' שם דס"ד ע"א דהחשש היא מברד קרח וגשמים המפסידים ע"ש] וכדתני אבא בנימן בברכות ד"ו ע"א אילמלי נתנה רשות לעין לראות אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין כו' וע"ז נוסד שיר של פגעים וי"א שיר של נגעים כדאמרינן בשבועות דט"ו ע"ב. ולכן חזקת התמדת הבריאות. גרוע הרבה יותר מחזקת הגוף העשויה להשתנות דילפינן לעיל ד"י ע"ב. דהתם היא חזקה הנבנית על יסוד הטבע עכ"פ, משא"כ חזקת שלימות הבעלי חיים שהיא רק מהנהגת הבוי"ת המשגיח על ברואיו, לולא ראינו בעינינו שרוב הברואים הם בהתמדת בריאותם, אז לא היה מקום כלל לחזקה זו. ומזה גופה מוכח דאזלינן בת"ר, ומש"כ הרמב"ם וכל אדם בחזקת שלם, כוונתו ג"כ על החזקה דאתיא מכח רובא, והוא אחרי דילפינן בסוגיין דאזלינן בת"ר כנלע"ד

שם וכ"ת דבדקינן ליה הא קא מינוול, מכאן משמע דניוול המת הוא איסור דאורייתא. ונ"מ להא דאמרינן בב"ב דקנ"ד ע"א דר"ע אמר להם אי אתם רשאים לנוולו, דכוונתו משום סרך איסור דאורייתא. ומאי דקאמר בתר הכי וכ"ת משום איבוד נשמה דהאי נינווליה, דכה"ג אשכחן בספ"ק דערכין האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין ומקרעים את כריסה ומוציאין את הולד ע"ש, ואין לך ביזוי המת גדול מקריעת הכרס, רק משום הצלת נפש הולד מתירין איסור ניוול המת וחלול שבת כאחד, וה"נ דכוותיה

שם רבינא אמר אתיא מעד"ז דאמר רחמנא ועשיתם לו כאשר זמם וגו' וליחוש דילמא הך דאסהידו בה טריפה הוה אלא לאו משום דאמרינן זיל בת"ר כו', וקשה לפ"מ דרב כהנא חייש לעיל דילמא הוה ההרוג טריפה. והתוס' הקשו דילמא הרוצח הוא טריפה וטריפה שהרג את הנפש פטור ע"ש. וא"כ י"ל דבאמת לא אזלינן בת"ר רק משום שההורג וההרוג והעדים. כולם הם בחד ספק טריפה לכן גזרה תורה דכל ספק טריפה במעשה רצח, נשפוט כאלו הם ודאי בריאים, אחרי דהוא ספק השקול לכולם, ודין טריפה שהרג וכדומה הוא רק בודאי טריפה וכעין דעת ר"ט ור"ע במכות ד"ז ע"א דאמרי שהיו שואלים לעדים, ראיתם טריפה הרג שלם הרג וע' ברמב"ם פ"ב ה"ח מה' רוצח. אבל בספק טריפה לא נחשבו לספק כלל, כיון דהספק הוא לכל אחד מהם, וגם סברת דעדות שאי אתה יכול להזימה היא ג"כ בודאי טריפה, דשייך לאמר בהו דגברא קטילא בעי למיקטל, אבל בספק טריפה דדיינינן ליה כבריא, אין מקום לחשבו לגברא קטילא וצ"ע כעת

שם לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין. עמש"כ בחידושי לכריתות ד"ד ע"א

שם רב אשי אמר אתיא משחיטה עצמה דאמר רחמנא שחוט ואכול וליחוש שמא במקום נקב קא שחיט כו' והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו וא"ת דילמא קרע ליה לעורו ובדק לסימנין דושט יש לו בדיקה מבחוץ בנקב י"ל כו' ע"כ, ולולא דבריו היה נלע"ד דאף אם נימא דבקריעת העור היה אפשר לבדוק כל צדדי הסימנין מנקב, אמנם לפ"מ דמסקינן בשבת דקכ"ח ע"ב דצער בע"ח דאורייתא וע' באו"ח סי' ש"ה סי"ח ובחו"מ סי' ער"ב ס"ט בהג"ה ובת' חו"י סי' קצ"א א"כ אם יקרע עורו לבדיקת הסימנין יעבור על איסור דאורייתא דצעב"ח, ובהא דוזבחת כאשר צויתיך לא נצטוה משה רק על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה כדאמרינן לקמן דכ"ח ע"א ואילו היה נצטוה על בדיקת הסימנין קודם השחיטה, אז היה נצטוה גם על קריעת העור, להתירו מאיסור הכללי של צבע"ח כנ"ל, ולדברי התוס' לקמן דכ"ח בד"ה אתא בסה"ד, בלא"ה מתורץ קושית הרשב"א ע"ש

והנה במהרש"א הקשה לרב אשי דפשיטא ליה הכא דלא אמרינן במקום נקב קא שחיט משום דאזלינן בת"ר, הרי לעיל ד"ט גבי בא זאב ונטל בני מעיים מי חיישינן שמא במקום נקב נקב ופשיט ליה רב אשי מהך דצלוחית, אמאי לא פשיט ליה דכמו דלא חיישינן הכא שמא במקום נקב שחיט משום דאזלינן בת"ר ה"נ לא ניחוש שמא במקום נקב נקב וע"ש מה שתירץ. ולע"ד בלתי מובן קושיתו הרי שם השיב רב הונא דלא חיישינן שמא במקום נקב נקב ורב אשי לפ"מ דס"ל הכא, ודאי קיבלה לתשובה זו. אמנם בתר הכי דרבי אבא איתיביה לר"ה מצפור המנקר בתאנה ואיהו שני ליה מי קא מדמית איסורא לסכנתא כו', הביא אז רב אשי לראיה מהא דצלוחית דחמירא סכנתא מאיסורא ע"ש וע' בנוב"י קמא חאה"ע סי' מ"ג ובבאר יצחק חאה"ע סי' ו'

שם אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא כו' וא"ל ודילמא היכא דאפשר אפשר כו'. וכ' המהרש"א במהדורא בתרא וז"ל יל"ד להאי לישנא מאי קשיא ליה לרב כהנא אדרב אשי תקשי ליה הכי לנפשיה