אור הישר (חולין) לא

דא"צ רק מפני בדיקת המוח, משום דבלא"ה כשרה דאזלינן בת"ר. משמע בהדיא ברור דאם רוצה יכול לשבור העצם ומכש"כ במקום מצוה, והשתא כמו דלדידן נמנין על מוח שבראש משום דאפשר בלא שבירת עצם כדתניא בפסחים דפ"ד ע"ב כן לראב"ש נמנין גם על מוח שבקולית, דלדידיה ליכא במציאות איסורא דשבירת עצם. וממילא איכא גביה עשה דואכלו את הבשר בלילה הזה דכולל גם מוח העצמות וע' זבחים דצ"ז ע"ב רש"י ד"ה ניתי עשה ולידחי ובתוד"ה ואחד, ולפ"ז תצמח פלוגתא רחוקה כזו. דלכו"ע שבירת עצם בפסח הוא לאו ולוקה, ולראב"ש היא מצוה

אמנם לפ"מ דבכל דברי הגאונים הנ"ל ז"ל לא ראיתי שום רמז דקושיתם תסובב דוקא לראב"ש, לכן אפ"ל דאם באמת רק לראב"ש היתה שיטה מיוחדה כזו, דהיכא דאיכא סברא להיפוך אז נוכל לפרש תיבת לא בתוה"ק דא"צ, לפ"ז אפשר דיפרש גם קרא דועצם לא תשברו בו דאינו צריך לשוברו, ועפ"ז יחלוק באמת על כל דרשות חז"ל לדינא שנתיסדו על האיסור, ומאי קא קשיא להו. אמנם דעת הגאונים ז"ל משמע, דלא יתכן דראב"ש יסלול דרך לעצמו למידרש תיבת לא הכתוב בתורה באופן דא"צ, במקום דכל חכמי ישראל יבינו אותו בתוה"ק בדרך איסור ללאו ולמלקות. ובע"כ דאפשרות הפירוש דא"צ, היה מקובל לכל חכמי דורו דראב"ש, וזהו מאי דקאמר שמעתי בחטאת העוף שמבדילין. היינו ששמע מרבותיו. ובהכרח היה להם לפרש דמאי לא יבדיל א"צ להבדיל, וכיון דאפשרות פירוש זה הוא לכו"ע. לכן הקשו המפרשים הנ"ל ג"כ אליבא דכו"ע. ועפ"ז שפיר תירצו דדרשת בו בכשר ולא בפסול המקובלת לכו"ע, מורה דשבירת עצם בפסח היא בדרך איסור

ואם בדרך זה נלך אמינא אנא דלע"ד אינו צריך להיות נאיד מכשר לפסול, רק ממקומו הוא מוכרע דאין התחלה לקושיא זו. דאיך נאמר דמצד הסברא הו"א דצריך לשבור העצם. בכדי להכשיר הבהמה מנקיבת קרום של מוח, הרי דין שבירת עצם בפסח מקובל לכו"ע דהוא אפילו לאחר זמן אכילתו כדאמרינן בפסחים דפ"ג ע"א ולשון הרמב"ם רפ"י מק"פ או ששבר אחר כמה ימים ה"ז לוקה ע"ש. ומה תועיל אז שבירת העצם להכשר הבהמה מנקיבת קרום של מוח לאכלה בליל י"ד, ועוד דשיעור שבירת עצם בפסח היא כפגימת חגירת צפורן כדאמרינן לקמן די"ז ע"ב, ומה יוכל לבדוק בפגימה זו אם ניקב קרום של מוח, הרי בהדיא דלפי המקובל אצלנו דין שבירת עצם בפסח לאיסור, אין מקום לקושיא זו. ולהקשות אליבא דראב"ש לגרמיה ולאמר דאם איהו יפרש כן יחלוק על כל דיני לשבירת עצם בפסח ג"כ אין סברא כמש"כ למעלה

ואחרי כל אלה אף אם בדרך רחוק היה מקום לאמר דראב"ש ס"ל כן, מ"מ נראה דלק"מ, דבשלמא מר בריה דרבינא דבעי להביא ראיה מקרא דועצם לא תשברו בו דלא חיישינן למיעוטא דטריפה, איהו היה כמוכרח למצוא טריפה כזו שעומדת אחורי העצם. וא"א לראותה אם לא ישבור העצם, לכן נקט ניקב קרום של מוח, משא"כ אם נימא דתוה"ק הקילה עלינו לבלי נצטרך לחפש בתר ריעותא דטריפה מדוע תזהירנו שלא לחפש אחרי נקב בקרום של מוח דוקא. הלא שבעים מיני טריפות בבהמה כדחשבינהו הרמב"ם בפ"י ה"ט מה' שחיטה ורוב הריעותות אינן מוקפות בשום עצם, ואפילו תחת סוג נקובה יש כ"ו טרפיות כמש"כ הכ"מ שם. ורוב הנקובות הן בלי עצם ואם באמת היה לנו מקום לאמר דתוה"ק הזהירה שלא לחפש אחרי נקיבת קרום של מוח, אז אדרבה היה מוכח לאידך גיסא דבתר שאר טרפות מוכרחים אנו לבדוק ואע"ג דרוב בהמות כשרות הן ומיעוטן הן טרפות ולפ"ז הרי היתה מזה הראיה להיפוך דלא אזלינן בתר רובא, ואיך יוכל להקשות מהא דבסוגיין דס"ל דאזלינן בתר רובא מהוכחה דהאי קרא גופיה, וע' בנוגע לסוגיא זו מש"כ הרשב"א בתורת הבית הארוך דף ק"ב ע"ב ובר"ן לקידושין דל"ט ובתשובותיו סי' נ"א ובס' יראים סי' תט"ו ובפר"ח ליו"ד סי' ק"י כללי ס"ס ובש"ש שמעתא א' ובכו"פ קונטרס הספקות ובשעה"מ פ"ט מה' טומאת מת

שם ר"נ בר יצחק אמר אתיא מאליה כו' וליחוש שמא נפסקה חוט השדרה אלא לאו משום דאמרינן זיל בת"ר וכי תימא דמתתאי פסיק לה לעומת העצה אמר רחמנא מקום שהכליות יועצות כו' ע"כ, והנה הרמב"ם פ"א הי"ח ממעשה הקרבנות כ' וז"ל ואם היה הקרבן ממין הכבשים מוסיף על אלו האליה תמימה עם החוליות מן השדרה עד מקום הכליות שנאמר לעומת העצה יסירנה וכ' שם הכ"מ דמשמע ליה להרמב"ם כן מהתו"כ ע"ש, ובאמת לשון התו"כ שם מוקשה מאד גם כשהוא לעצמו וע"ש במפרשים. ואדרבה הראב"ד בפירושו להתו"כ הבין שם דחוליא אחת קאמר. והרמב"ם הרי כתב עם החוליות ע"ש

ולעד"נ ברור דמקור הרמב"ם הוא מהא דבסוגיין, דקאמר שא"א לאמר דמתתאי פסיק ליה היינו סמוך לזנב, אלא לעומת העצה מקום שהכליות יועצות, והוא שמתחיל לחבר אל האליה גם חוליות השדרה שכנגד הכליות, וזו היא כל הראיה בש"ס דאזלינן בת"ר מדלא חיישינן שמא נפסקה חוט השדרה. הרי בהדיא דגם חוליות השדרה מוכרחות להיות מצורפות אל האליה בלי בדיקה בחוט, וכמו בפסק ההלכה כן בהבנת פירוש לעומת העצה שנדחקו בזה מפרשי התורה, כולם מורים שהרמב"ם הבין כן מהא דבסוגיין. ועם דברי ר"נ בר יצחק דהכא מבואר נמי כוונת התוספתא בחולין פ"ט ע"ש

שם וכי תימא דמתתאי פסיק לה כו'. ע' באר יצחק חי"ד סי' ו' ובבית דוד סי' י"א

שם רב ששת בריה דרב אידי אמר אתיא מעגלה ערופה דאמר רחמנא הערופה כשהיא שלמה תיהוי וליחוש דילמא טרפה היא אלא לאו משום דאמרינן זיל בת"ר וכ"ת מאי נ"מ הא אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב