אור הישר (חולין) ג

הסברא, דהא לפי מקור הדין דהאומר דמי עלי שמין אותו כעבד הנמכר בשוק. כדתניא בסנהדרין דט"ו ע"א אין מקום לחייב נידר מנוול ומוכה שחין. דשום אדם לא יקנה אותו לעבד. וזהו בסוגיין ובערכין, דאין שוין כלום: ולהיפוך אם הנידר הוא יפה ובריא דראוי למוכרו בשוק מה לנו אם הנודר הוא מנוול ומוכה שחין. כיון דבתר נישום אזלינן. ובערכין שם דאיצטריך למיתני נידרין הוא רק משום פחות מבן חודש ע"ש. אמנם נערכין איצטריך ליה למיתני התם משום מנוול ומוכה שחין. משום דנדר בערכך כתיב. כל שישנו בדמים ישנו בערכין וכל שאינו בדמים אינו בערכין. ומנוול ומוכה שחין אינו בדמים מצד הסברא כנ"ל ולהכי הוה אמינא דאינו בערכין. קמ"ל דאפ"ה נערכין משום דנפשות כתיב כל דהו, אבל נודרין ונידרין במנוול ומוכה שחין ידעינן מצד הסברא כנ"ל

רש"י ד"ה הכל נידרים כל אדם השוה כלום יש לוד דמים ואם אמר דמי עלי או אמר על אחר דמי פלוני עלי נותן לפי מה שהוא נמכר בשוק כו' ע"כ, הנה מקור קצבת השומא כעבד הנמכר בשוק הוא במשנה ר"פ החובל וברייתא דסנהדרין דט"ו ע"א, אמנם אם רק לבאר זאת היתה כוונת רש"י ז"ל, א"כ ל"ל ההנחה לזה, במש"כ כל אדם השוה כלום יש לו דמים, ומדוע לא פירש"י כן בד"ה הקודם הכל נודרים וי"ל לפ"מ שהבאתי בחידושי לעיל בסמוך מהא דערכין, דמנוול ומוכה שחין נודרין אבל לא נידרין משום דאין שוין כלום וע' לעיל רש"י ד"ה הכל נערכין, לפ"ז ניחא שפיר. דמקודם דרש"י איירי בהכל נודרים. וזה משכ"ל גם במנוול ומוכה שחין. שם אין מקום לחלק בין אדם השוה או לא, ד דגם אדם שאינו שוה יוכל להיות נודר ורק כשבא רש"י לבאר דין נידרים, דאינו במנוול ומוכה שחין. רק בבר דמים. בזה שפיר מצא מקום לאמר, כיון דבבר דמים איירינן. מהשתא קשה כל אדם השוה כלום יש לו דמים. והוא כעין קושית אביי בב"ק דפ"ד ע"א כמאן כבן חורין בן חורין מי אית ליה דמי, ולכן פירש"י דשומתו קצובה כעבד הנמכר בשוק, אמנם דלא נימא כיון דבנידרים איירי רש"י בהכרח בבר דמים כנ"ל, ולכן יש מקום לאמר. דאין בזה גם פחות מבן חודש. כמו דלגבי ערכין ליתיה, כדכתיב ואם מבן חודש ועד בן חמש שנים משו"ה מסיק רש"י דבתורת דמים מיהא איתיה. ומקורו במשנה ערכין ד"ה ע"א פחות מבן חודש נידר

רש"י ד"ה ואפילו, אלא דאמר הרי זו דאם מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה כו'. עמש"כ בחידושי בפ"ק דקנים

תוד"ה הכל שוחטין כתוב בהלכות ארץ ישראל דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות ואין נראה דאפילו במוקדשין שוחטות לכתחלה כדאמרינן פ' כל הפסולין כו' ע"כ, ולכאורה אמאי איצטריכו להביא מדיוקא, ולא הביאו מגמ' מפורשת בזבחים ד"ד ע"א דקאמר ולכתוב רחמנא בקבלה ולילף שחיטה מינה ומשני משום דאיכא למיפרך מה לקבלה שכן פסולה בזר ואשה ע"ש הרי בהדיא דשחיטה כשרה באשה אף לכתחלה. דהא התם קאי אדין התורה דאין לחלק בה בין לכתחלה לדיעבד ואף דבשטמ"ק שם מחק תיבת ואשה, אפשר דס"ל כהלכות א"י דנשים לא ישחטו, אבל התוס' דבעו להוכיח דנשים שוחטות הרי מצו להוכיח מסוגית הש"ס שם דקאמרו בפשיטות אגב אורחייהו דאשה כשרה גם לשחיטת קדשים. וע' בירושלמי ר"ה פ"ב ה"א ובחגיגה דט"ז ע"ב תוד"ה דבר ובטו"א שם

ואפ"ל דבעל הלכות א"י בנה על יסוד מערבי, ואינהו לטעמייהו בירושלמי פסחים פ"א ה"א דנשים עצלניות הן. ולא סמכינן עליהן בדבר הצריך זריזות יתירה, והתוס' הביאו דבריהם בפסחים ד"ד ע"ב ובעירובין דנ"ט ע"א ובכתובות דכ"ח ע"א וע' יומא די"ג ע"ב תוד"ה אלא משא"כ בבבלי באמת פליג ק"ז, ולהכי קאמר סתימת הש"ס דאשה כשרה לשחיטה, אמנם מר"פ כל הפסולין מייתי שפיר דהתם קאי אמתניתין שהוא בהכרח ג"כ אליבא דבני מערבא. וע' בש"ך יו"ד סי' פ"ד סקל"ה ושם סי' קכ"ז סק"ל ובביאור הגר"א שם ובספר הארוך מש"ך בתחלתו ובמנחת אהרן שם וביש"ש ריש חולין ובתורת הבית להרשב"א בית א' שער א' ובסמ"ג עשין ל"ט וברא"ש ור"ן פ"ק דפסחים וברבינו ירוחם נתיב חמישי ח"א ובמרדכי ריש פסחים ובתורת האדם להרמב"ן שער הסכנה ובס' האשכול ח"ג סי' ב' ובת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' קצ"ג ובכפתור ופרח פ כ"ה ובפר"ח סי' א' סק"א ובפלתי שם סק"ב ובתומים ס"ס ל"ז ובמש"כ בחידושי' לקמן בסמוך

בא"ד ומשני הוא הדין דאפילו לכתחלה אלא משום דבעי למיתני טמא במוקדשים דלכתחלה לא תנא נמי ששחטו ולא קאמר משום דבעי למיתני ני נשים דתנא להו ברישא אלא ודאי משום דנשים שוחטות לכתחלה אפילו במוקדשין ע"כ, והוכחה זו כתבו ג"כ הרא"ש והר"ן בסוגיין והתוס' ר"פ כל הפסולין, ולע"ד קשה טובא הרי עצם ההיתר לנשים לשחוט אפילו בקדק"ד, ילפינן בזבחים דל"ב ע"א שם מקרא דושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו מקבלה ואילך מצות כוונה לימד על השחיטה שכשרה בכל אדם ע"ש וממילא איתרבו גם נשים. וזהו כוונת התוס' מש"כ בחגיגה דט"ז ע"ב. דבריש כל הפסולין מרבינן נשים לשחיטה, ועפ"ז אין מקום למשה"ק בטו"א שם ע"ד התוס' וכ' דליכא התם קרא להא, עד דלבסוף מסיק דדברי התוס' שם הוא מתלמיד טועה עי"ש, ובמקנה לקידושין דל"ו ע"א הקשה דמהא דמקבלה ואילך מצות כהונה אין ראיה להכשיר שחיטה בנשים רק דשחיטה כשרה בזרים ע"ש. ולפמש"כ ניחא דשחיטה בזרים ובנשים תרווייהו נתרבו מחד קרא דזה לשון הברייתא שם ושחט שחיטה בזר כשרה שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאים ואפילו בקדשי קדשים כו' ת"ל ושחט את בן הבקר לימד על השחיטה שכשרה בכל אדם ע"ש הרי דכולהו ביחד נתרבו מקרא דושחט, וע"ל דט"ו ע"ב תוד"ה אלא ובקידושין דל"ו ע"א תוד"ה הקבלות ובדנ"ב ע"ב תוד"ה וכי ובגיטין ד"ב ע"ב תוד"ה עד הראשון, וכיון דהא דנשים מותרות לשחוט ילפינן מקרא דושחט. ממילא הוא גם לכתחלה דבדאורייתא אין נ"מ בין לכתחלה לדיעבד. ולפ"ז לבד מה שהיה די להורות דנשים שוחטות לכתחלה, מהאי קרא דילפינן בזבחים שם,