אור הישר (חולין) רפ

רש"י ד"ה שלח מעיקרא משמע ה"ק קרא לא תקח האם אבל מה יש עליך לעשות כו', ע' בת' הרשב"א סי' י"ח ובברכי יוסף חי"ד ר"ס רצ"ב

תוד"ה לא אבל הלאו כמאן דליתיה דעשה דחי ליה כו'. ע' מל"מ פ"א ה"ד מה' שופר ובנוב"י מ"ת חא"ח סי' קל"ה ובת' חמדת שלמה חא"ח סי' כ"ב

בא"ד שמא דוקא לענין דלא לקי על אותו לאו אבל לא מדחה ליה לגמרי, ע' בחידושי הגרע"א לכתובות ד"מ ובת' באר יצחק חא"ח סי' ח' ענף ה' ובעונג יו"ט סי' מ"א ובזר זהב לס' המכריע חא"ח סי' י"ט ובפתיחה לס' שושנת העמקים מהפמ"ג ושם כלל ג'

ע"ב דילמא אינה בכלל מלקות ארבעים תניא. ע' שאגת אריה סי' פ"ב

שם ההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח"כ תפסה נגדיה רב יהודא, במל"מ פ"ג הי"ד מה' עבדים הק', הא הו"ל מ"ע שמתן שכרה בצדה ואין כופין עליה כדלעיל דק"י ע"ב, ועי' מה שתירץ בנחל יצחק ר"ס ל"ד

שם א"ל זיל רבי לה גדפיה ושלחה, דאיהו לטעמיה דאין שילוח ברגל

שם כמאן אי כר' יהודא לוקה ואין משלח אי כרבנן משלח ואין לוקה לעולם כרבנן ומכת מרדות מדרבנן לכאורה אמאי לא אוקים במלקות דאורייתא ודס"ל כר' יהודא. רק דסבר נמי דטעמיה דר' יהודא דלאו הניתק לעשה לוקין עליו, אולם משום קושיא דרב אידי לוקה ומשלח מבע"ל לרבי יהודא למימר. היה מוכרח לתרץ כדלעיל דה"ק במתניתין אין נפטר עד דמלקין ליה. ופירש"י דאין נפטר בשילוח אלא אף לוקה, ולפ"ז מדאורייתא לקי ליה, וא"ל נמי לשלחה, ואפשר דסתמא דש"ס ס"ל כרבנן, ומשו"ה עדיפא ליה לאוקמי במכת מרדות ואליבא דדינא

שם יוני שובך ויוני עלייה חייבות בשילוח ואסורות בגזל מפני דרכי שלום, ע' בנמו"י פ' זה בורר דכ"ה ע"ב ובשעה"מ פ"ו ה"ו מה' גזילה

שם וכל היכא דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכיא ליה, פי' כיון שאסור לזכות בהן. אין חצרו זוכה לו בהן שלא מדעתו דמסתמא לא ניחא ליה באיסורא, כמש"כ הריב"ש בסי' שצ"ד וסי' ת"א ובפר"ח ה' פסח סי' תמ"ח סק"ב

רש"י ד"ה משלחי רגל אלמא שילוח ברגל הוא כך שמעתי ונראה בעיני שאין שילוח זה דומה לשילוח השור שהוא הולך ברגלים והכא אחיזה ברגלים וכמדומה לי דה"ק ר"ה אמר ברגל שאם תלש גפה כו', ולע"ד בלתי מובן לשון רש"י וסדורו בזה. דהא משמע דהאי ונראה בעיני הוא כעין דיחוי להא דכך שמעתי, והא דמסיק וכמדומה לי קאי נמי על דבריו הקודמים, ובאמת טענת רש"י שאין שילוח זה דומה לשילוח הרגל, לא על הכך שמעתי תלונתו כ"א על ר"ה בגמרא, דאיהו מייתי להאי קרא דמשלחי רגל, ולדעת רש"ל ורש"א רב יהודא נמי מודה לדרשה זו ע"ש וע"ד הש"ס יש מקום לטעון שהשור הולך ברגליו והכא אחיזה ברגלים, והאי וכמדומה לי כו' שכתב רש"י הוא צמיחת דין חדש לענין תלש גפה והלכה ברגליה ב' או ג' פסיעות אם קיים בזה מצות שילוח ומותר לחזור ולתופשה, דלר"ה מותר ולר"י דוקא אם תוכל לעוף כדרכה בכנפיה, אבל בשילוח הרגל אינו יוצא ידי חובת שילוח. ובכ"ז מפשט מחלקותם לא יצאו בזה, דרב הונא ודאי אמר דצריך לשלחה ברגל, ורב יהודא אמר דוקא בגפה, וכדהבין ברמב"ם פי"ג ה"ה מה"ש, ובאשכול ח"ג סי' מ"א נקט כדעת הרמב"ם דהוא כר"י, וכפ"מ דחדית רש"י בדבריו ע"ש

ובגמרא גופה שהביאו להאי קרא דמשלחי רגל. הלא היה מקום לפרש בפשוטו, כיון דכתיב בתוה"ק שלח תשלח, הרי חל על חז"ל חובת ביאור הכתוב, להבין אופן החיוב בשליחות המשלח, ובאיזה אופן יצא ידי חובת מצוה זו. ובאמת אם דבריהם היו נוגעים רק להעוף הנשלח, לא היו יכולים להביא ראיה משור וחמור, שהם נשלחים ברגליהם והיא בכנפיה, אולם כיון דהוא למיסבר קראי לקיום דינו של המשלח, בזה שפיר הביאו קרא דמשלחי רגל, דלאו מרגל השור והחמור יליף, רק ממשלחי הנוגע להמשלח, ולענין זה כמו בבהמה פועלת שליחות משלחה בראשונה על רגל הנשלח, כמ"כ בעוף מעופף אם יאחזנה ברגליה תרגיש בעצמה כניצודה, ולכן כאשר יניח ידו ממנה תתרומם לעוף להנצל ממצודתה, וזהו ממש מה שהביא רש"י מכך שמעתי, במש"כ משלחי רגל אלמא שילוח ברגל, וצ"ע כעת

רש"י ד"ה מכות מרדות, ואין לה קצבה אלא עד שיקבל עליו. ע' בפר"ח ה' פסח סי' תע"א סק"ב וסי' תצ"ו סק"א ובת' באר שבע סי' נ"ה ובשושנת העמקים להפמ"ג כלל ט'

רש"י ד"ה יציאת רובה דאם בא אדם ומצא את האם כשהיא מטילה ביצתה וכבר יצא רובה חייב לשלח, ע' רש"י ב"מ דק"ב ע"א ד"ה מיציאת רובה ובח"ס חא"ח סי' ק'

רש"י ד"ה והשתא, וחייבת בשילוח משום ביצה אחרונה זאת שלא עמדה האם עליה משהטילתה, ע' ברכי יוסף הי"ד סי' רצ"ב סק"ג

תוד"ה אי כרבנן הומ"ל דסבר קיימו ולא קיימו כו', ע' בת' מהרי"ט ח"א סי' קל"א ובתומים סי' צ"ז ס"ק י"א

דף קמ"ב ע"א הנהו פירי חדתי הוו כו' ע' מחנה אפרים ה' מכירה קנין חצר סי' ד' ובנוב"י קמא חאה"ע סי' פ"ב אות ט'

במשנה לא יטול אדם אם על בנים אפילו לטהר את המצורע. טעמא דמשנתנו מבואר לעיל דקמ"א ע"א. וע' ברמב"ם ומפרשים פי"ג הי"ט מה"ש ובש"א סי' ל"ג וסי' צ"ו ובקו"א שם ובנחל אשכול לס' האשכול סי' מ"א.