אור הישר (חולין) רעח

תוד"ה שלא, צ"ע איך משמע זה מטהורות כו', ע' שעה"מ פי"א מטומאת צרעת ובת' פמ"א ח"ב סי' קכ"ח

ע"ב הושיט ידו לקן ושחט מיעוט סימנים, סוגיא זו מתאמת עם דברי התוספתא שהביאו התוס' לעיל ד"ל ע"ב ד"ה החליד

שם כיון דאילו שביק להו מטרפי כו', הא דלא קאמר נתנבלה, ע' בת' באר יצחק חי"ד סי' ד' ענף א'

שם כיון דבידו למגמר שחיטה תקח לך קרינא ביה, ע' רי"ט אלגזי לבכורות פ"ק סוף סי' ג'

שם א"ר אבהו מ"ט דר"א אתיה דגירה דגירה כו', וטעמייהו דרבנן דפטרי לא מפרש כלל, אולם בספרי תצא תניא קורא זכר ר'"א מחייב בשילוח שנאמר שלח תשלח וחכמים פוטרים האם פרט לקורא זכר

במשנה מה אפרוחים בני קיימא אף ביצים בני קיימא יצאו מוזרות. בלשון זה ממש הוא בספרי תצא, ונרשם שם כעין הגהה אהא דמה אפרוחים בני קיימא (יצאו מתים) ע"ש, אולם מלשון הרמב"ם בפי"ג ה"ט מה"ש שכתב היו אפרוחין טרפות הרי אלו כביצים מוזרות ופטור מלשלח ע"ש. משמע שהבין דהיקישא דאפרוחים לביצים, הם בדוגמא דטרפות למוזרות, והיינו דקאמר מה אפרוחים בני קיימא: הוא לאפוקי טרפות, אף ביצים בני קיימא לאפוקי מוזרות, והא דרב כהנא יליף מקרא דתקח לך ולא לכלביך. דאפרוחים טרפות פטור משילוח. לאו דוקא אברייתא דלעיל ע"א יהיב טעמא, כי אם גם למשנתנו דאפרוחים צריכים להיות בני קיימא ולא טרפות, דזהו נמי משום דילפינן מהאי קרא גופיה, אולם לאמר דמה אפרוחים בני קיימא הוא למעט מתים, לא איצטריך לאשמעינן כיון דגם באפרוחים טרפות פטור מלשלח מקרא דתקח לך ולא לכלביך. מכש"כ מתים

שם ומה הביצים צריכין לאמן אף האפרוחים צריכין לאמן יצאו מפריחין. ע' בחו"מ סי' רי"ג ס"ב ובסמ"ע וביאור הגר"א שם

שם רובצת ולא מעופפת יכול אפילו כנפיה נוגעות בקן כו' בגרסות הברייתא בזה ע' בספרי ובילקוט פ' תצא ובפירושה ע' בטור ובכ"מ ובס' האשכול ח"ג סי' מ"א

שם א"ר ירמיה כי קתני מתניתא בנוגע מן הצד, ע' ט"ז יו"ד סי' רצ"ב סקי"ב

רש"י ד"ה מיעוט סימנים של אפרוחין, ע' בטור וב"י סי' רצ"ב ובט"ז שם סק"י

רש"י ד"ה מהו שיחוצו את"ל ביצים מוזרות חוצצים ב' סדרי ביצים בני קיימא כו', בזה נראה ברור דרש"י מפרש גם לבעיא דביצים מוזרות ושני סדרי ביצים מטעם חציצה, ולא כהרמב"ם לפ"ד הלח"מ בפי"ג הי"ג מה"ש, דרק תרי בבי קמאי דמטלית וכנפים איירי בחציצה, אבל מוזרות ושני סדרים לאו משום לתא דחציצה נגעו בה רק אם יוכל לקחת הביצים ולהניח האם דאסור לזכות בביצים כ"ז שהאם עליהם כדאמרינן לקמן דקמ"א ע"ב ע"ש

ולעד"נ דגם בדברי הרמב"ם קשה לפרש כן. דהא איהו מסיק שם הרי זה לא יקח ואם לקח ישלח ואם לא שלח אינו לוקה ע"ש, והא דאר"י א"ר אסור לזכות בביצים שהאם רובצת עליהן. סמיך אהאי קרא דשלח את האם והדר הבנים תקח לך, וגם הרמב"ם שם הי"ח דייק בדין זה רק לשון איסור ע"ש. משום דבאמת אין בזה לא משום לא יקח ולא משום מלקות רק איסורא בעלמא כדכתב בת' חו"י סי' ס"ז

רש"י ד"ה מה ביניהן אפילו נגעה בהן ואשמעינן פטור דעל בעינן כו' דאי נמי נגעה מן הצדדין אינה נגיעה דעל בעינן כו' ע"כ, והנה בברכות דל"ג ע"ב דתנן האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, פליגי ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא בטעמא דהא מילתא ח"א מפני שמטיל קנאה במע"ב וח"א מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות ע"ש, ולפ"ז יל"ד בשלמא למאן דס"ל דהוא משום הטלת קנאה במע"ב. הלא באמת מקור המצוה דשלוח הקן היא מצד רחמנות על הצפרים, בזה יש מקום לאמר דקפיד קרא דוקא, על האפרוחים ממש או על הביצים ממש, דכן היתה דעת תורה נוטה דרק אז תגבר אהבתה על בניה במדה נפרזה, ונגיעתה מן הצדדין אינה נגיעה, אבל למ"ד דשילוח הקן היא גזירה ככל חקי גזירותיו של הקב"ה בתורתו, א"כ מדוע לא נימא גם הכא על בסמוך. כדאמר רבי גבי ונתת על המערכת לבונה זכה, וסכות על הארון את הפרכת דהוא בסמוך כדאמרינן במנחות דצ"ח ע"א ובכ"מ, ובמשנה שם דצ"ו ע"א ביאר אבא שאול דהוא כמו דכתיב ועליו מטה מנשה

אולם לפמש"כ התוס' בפסחים דס"ג ע"ב ד"ה לא, דרק היכא דאיכא סברא לאמר כן. אז אמרינן על בסמוך, לפ"ז י"ל דבסתם היכא דכתב רחמנא על כמו הכא, הוא על ממש

תוד"ה ה"ג וכן נמצא בספר ישן והתניא אם אפרוח טרפה חייב וקס"ד דטרפה קאי אאפרוח כו', ולכאורה איך ס"ד כלל לאמר כן דטרפה קאי אאפרוח הלא א"כ תיבת אם מיותר. ונראה דמש"כ רש"י לקמן דקמ"א ריש ע"ב דר' חייא ור' אושעיא סדרו את הברייתות. הכוונה שסדרו אותם בכתב, ולכן הבין המקשן דהאי אם נקרא בחיריק, ואביי העמידו על האמת בהבנת הברייתא כמש"א ה"ק אפרוח שאמן טרפה חייב בשילוח, היינו דתיבת אם נקרא בצירי

תוד"ה שני, ויכול ליקח התחתונים קודם שילוח כו', התוס' נאיד מפירש"י משום דנשמרו מקושית הרשב"א דהא מ"מ האם רובצת על הביצים העליונים ואפילו לא יטול לא עליונים ולא תחתונים הא תנן הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים לא אמר כלום. לכן פירשו התוס' דעכ"פ משלח האם, ובת' חכם צבי סי', פ"ג הקשה מעצמו קושית הרשב"א ומתרץ דכוונת רש"י הוא שלא ליטול האם אלא מחשבתו להניחה כך רובצת על עליונים, וע' בברכי יוסף חי"ד סי' רצ"ב סק"ו ובח"ס חא"ח סי' ק'.