אור הישר (חולין) רעב

ולעד"נ דיתור בגדים לא הוי משום דהתורה עשתה לשניהם ביחד כלי אחד וזהו מצותו, וכדפירש האבן עזרא דהאי ושמת אותו על פתיל תכלת עם פתיל תכלת שהיה הציץ קשור משני צדדין ומלת על הוא כמו ויבואו האנשים על הנשים על לחם הבכורים כו' ע"ש, ואפ"ה פריך הש"ס שפיר וציץ ארוג הוא משום דהפתיל הנכנס בנקב הציץ לקשרו מאחורי ערפו, אין מקום לקרותו בשביל זה ארוג. והש"ס שם דלמד ארוג כל שהוא שהוא טמא מציץ. היינו מן הציץ בעצמו שהוא דבר מועט ותכשיט. אבל לא מן הכיפה שהיא אינה תכשיט בעצם, רק טפלה לו ומחוברת לו בקשר החוט היוצא ממנה להחזיק את הציץ במצחו וערפו, כנלע"ד לולא דבריו ז"ל ע"ש

ע"ב אלמא מתנות דכהן לא מזבין אינש כו', ע' בת' אבקת רוכל סי' ט"ז ובת' רדב"ז ח"א סי' ש"מ. שילוח הקן פרק שנים עשר

במשנה שילוח הקן נוהג בארץ ובחו"ל כו'. ע' בת' חו"י סי' ס"ז ובת' ח"צ סי' פ"ג

שם אוזין ותרנגולין כו' אבל אם קננו בבית כו' פטור משילוח ע"כ, האי פטור הוא פטור אבל אסור. משום לתא דגזל, דדין שלה"ק הוא דוקא בהפקר. שיוכל לזכות בבנים כדכתיב ואת הבנים תקח לך וע"ל דקל"ט ע"א תוד"ה כיון, והני אוזין ותרנגולים כ"ז שלא מרדו שם בעלים נקרא עליהן. ואע"ג דמעובדא דרחב"ד בתענית דכ"ה ע"א אין ראיה דאולי עשה כן ממידת חסידות, או שהבעלים הניחום שם מקושרות. דחייב להחזיר כדתנן בב"מ כ"ה ע"ב. אבל בסתם אוזים ותרנגולים ברייתא היא שם דכ"ה ע"ב דחייב בהשבת אבידה. וע"כ דפטור דתנן הוא פטור אבל אסור

שם כל היכא דתנן בארץ ובחו"ל שלא לצורך לבד מראשית הגז, ע"ל דע"ח ע"א תוד"ה אותו

שם וח"א כל היכא דתנן בפני הבית ושלא בפני הבית שלא לצורך כו', ע' ח"ס חא"ח ס"ס ק

שם סד"א הואיל ובענינא דקדשים כתיב כו', ע"ל דע"ח ע"א תוד"ה אי

שם אמר רבינא הלכך עוף טהור שהרג את הנפש פטור משילוח כו'. והק' בבאר יצחק חי"ד סי' כ"ד הא רבינא גופיה ס"ל בב"ק די"ג ע"א דנגח ואח"כ הפקיר פטור ממיתה. ותירץ לפמש"כ הרא"ש שם דרבנן ל"פ אר' יהודא רק במיתה, ורבינא איירי התם בנזקין אבל במיתה אפשר דס"ל לרבינא כרבנן ומשו"ה בעוף שהרג את הנפש שפיר חייב מיתה. וע' בת' הגרע"א ז"ל סי' קצ"ו

ובאמת גס דעת הרמב"ם הוא כמש"כ הרא"ש, דבפ"ח ה"ד מנזקי ממון כתב דשור הפקר שהזיק פטור, ובפ"י ה"ו שם פסק דשור המדבר שהמית ה"ז נסקל הרי בע"כ דמחלק בין מיתה לנזקין

רש"י ד"ה קורא עוף טמא הוא כו', ע"ל דק"מ סע"א רש"י ד"ה ר' אליעזר

רש"י ד"ה לצורך. דאו"ב אי לאו דאשמעינן ליה הוה אמינא דאינו נוהג אלא במוקדשין דהא בקדשים כתיב כו', עי' ברכי יוסף חי"ד סי' ט"ז סק"א

רש"י ד"ה שהרג את הנפש ואח"כ מרד ונמצא בקן, והק' במנ"ח מצוה תקמ"ה למה פירש ואח"כ מרד אפילו היה של הפקר מקודם הא קיי"ל בב"ק דמ"ד דשור הפקר שהמית חייב מיתה א"כ צפור הפקר מעיקרא ג"כ פטור משילוח דמצוה להביאו לב"ד ונשאר בצ"ע

ולכאורה היה נראה דרש"י בתור פרשן נחית לדייק בהרכבת הש"ס דעוף שהרג לשילוח הקן. דבעיקר דיניהם הם להיפוך זמ"ז. דבדינו של שור שהמית כתיב והועד בבעליו, השור יסקל וגם בעליו יומת, וכמיתת הבעלים כך מיתת השור, ובשילוח הקן הוא דוקא בשל הפקר כדכתיב כי יקרא קן צפור פרט למזומן. ואיך יתאימו עוף טהור שהרג את הנפש בדין שילוח הקן. משו"ה פירש"י דגם בשילוח הקן משכחת שיהיו בעלים כגון שהרג את הנפש ואח"כ מרד ונמצא בקן

אכן ז"א דמה לו לרש"י להכניס א"ע בדין שור שהמית דצריך העדאתו וגמר דינו בבעלים, היכא דאית להו בעלים, כיון דעכ"פ במקום דלית להו בעלים ג"כ חייב ההורג מיתה. כדדרשי רבנן בב"ק דמ"ד ע"ב שור שור שבעה להביא שור המדבר כו', א"כ בעוף דשילוח הקן שהרג את הנפש חייבין להביאו לב"ד אפילו אם היה מופקר מעיקרו

לכן נלע"ד דרש"י נחית בזה למציאות הדברים. דאיך משכ"ל דעוף טהור יהרוג נפש אדם. אין זאת רק כדפירש"י בברכות דכ"ז ע"א שניקר קדקדו של תינוק במקום שהמוח רופף וניקב את מוחו ע"ש, והוא מדברי הירושלמי בעירובין רפ"י, והשתא ניחזי אנן אם היו אנשים מתחלה ועד סוף וראו את הצפור עושה מעשה כזאת הלא לא יניחוהו, ובע"כ כשראו האנשים וגרשוהו כבר נעשה מעשה, ואם היה צפור של הפקר שלא ראו אותו מאז מעולם ופרח תיכף, איך יכלו אח"כ להכירו ולהעיד עליו שזה הוא ההורג, שמחוייבין להביאו לב"ד, ולהמיתו בעשרים ושלשה כדין שור הנסקל, ולהכי פירש"י שהיו לו מקודם בעלים ששבעתן העין להכירו אף בראותם אותו זה הפעם רק זמן קצר כזה. אמנם