אור הישר (חולין) רעא

רש"י ד"ה מה בין לי ולך אם איני יודע פירושה של משנתנו יותר ממך מה אני גדול ממך כו', וכן פירש"י בשבת דק"מ ע"א. וע' בת' חו"י ס"ס קנ"ב

רש"י ד"ה בששים חלק ששים יתן לכהן לישנא אחרינא ששים סלעים חייבים בראשית הגז ע"כ, בירושלמי בכורים רפ"ג מבואר ראשית הגז אחד מששים, והוא כלשון ראשון ברש"י, ושם נשנית האי שיעורא. בברייתא ובתר הכי קאמר התם נמי תני ר' ישמעאל וכו' ראשית הגז אחד מששים. ואילו בסוגיין משמע דכל הך שיעורא היא במחלוקת האמוראים וצ"ע כעת

תוד"ה עד. אלא פטור משום דמזיק מתנות כהונה שקנאן בשינוי, ע"ל דקל"ה ע"א רש"י ד"ה פטור ומש"כ בחידושי שם

תוד"ה אלו, ומשני דתרומה יש לה שיעור למעלה כו', ע' גיטין ד"ל ע"ב תוד"ה וכי ובחגיגה ד"ו ע"ב תוד"ה שאין ובמפרשי המשנה ריש פאה ובס' יראים סי' קנ"ז ובווי העמודים שם סי' קע"א

בא"ד ומשני פאה בשעת חיובא דהיינו משמתחיל לקצור אדם עושה כל שדהו פאה, ע' נדרים ד"ו ע"ב ובר"ש רפ"ק דפאה ובמה"פ לירושלמי שם

דף קל"ח ע"א וכמה נותן לו כו' תנא לא שילבננו ויתננו לו אלא שילבננו כהן ויעמוד על חמש סלעים. לכאורה משמע דמתניתין וברייתא פליגי אהדדי, דבמשנתנו תנן וכמה נותנין לו משקל חמש סלעים ביהודא שהן עשר סלעים בגליל מלובן ולא צואי כדי לעשות ממנו בגד קטן שנאמר תתן לו שיהא בו כדי מתנה ע"ש, הרי דכל הלשון מורה דצריך לבוא מיד הנותן מלובן ובמשקל כזה שיהא כדי מתנה. ודריש מקרא שנאמר תתן לו כו'. ובברייתא קא תני לא שילבננו ויתננו לו אלא שילבננו כהן ויעמוד על חמש סלעים, משמע דהליבון צריך להיות ביד הכהן המקבל, ומלשון הש"ס משמע דברייתא זו תפרש למשנתנו כדפירש"י ע"ש

וי"ל דמתניתין קשיתיה. וממקומו הוא מוכרע דהאי ליבון צריך להיות ביד הכהן, וממילא המלובן דקתני ברישא קאי אשיעור המשקל שיהא אחר הליבון שיהיה ביד הכהן. דהא בתר הכי קתני לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור. לבנו ולא צבעו חייב. והשתא אם נימא דהאי מלובן ולא צואי דקתני ברישא קאי על הנותן שילבננו ויתננו אל הכהן, א"כ אין מקום להאי בבא דלבנו ולא צבעו חייב. כיון דתחלת דינו הוא שצריך ליתן לו מלובן, ובע"כ דמלובן דרישא פירושו. דשיעור משקל חמש סלעים תהיה כשיהיה מלובן ביד הכהן. אבל הישראל א"צ לתת לו מלובן. ולפ"ז אשמעינן במשנתנו דאם לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור. דשינוי קונה, אבל אם ליבנו ולא צבעו חייב, דזה לא נחשב שינוי ביד הישראל. אע"ג דלא מוטל עליו הלבנונית מצד הדין, וע' בנחל אשכול לס' האשכול ח"ג ס"ס מ"ם

שם דתניא כיפה של צמר היתה מונחת בראש כה"ג ועליה ציץ נתון לקיים מה שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת ע"כ, ואילה"ק הלא פתיל תכלת הוא חוט, כפתיל תכלת דגבי ציצית. וכדפירשו התרגומים בפ' תצוה גבי ציץ גופיה ותשוי יתה על חוטא דתכלתא, ואיך עושה מפתיל תכלת זה דכתיב בקרא כיפה שלמה, עד שקראו אותו בגד קטן, די"ל כמש"כ הרי"ף ר"פ במה אשה דחוטי דעמרא אלו הוו גדילין ועבידן כי הוצא ורחב שתי אצבעות שיעור ציץ. וע' ברמ"א או"ח סי' ש"ג ס"ג. ומאי דפירש בתרגום ותשוי יתה על חוטא דתכלתא קאי על חוט היוצא מאריגה זו ונכנס בנקבי הציץ משני הצדדים להקיפו מאחורי ערפו, וע' ברש"י ומפרשים פ' תצוה כ"ח ל"ז וברמב"ם וראב"ד פ"ט ה"ב מכה"מ

שם הא צאנו לגוז חייב אמאי כל חד וחד בתר גיזה נפק"ל מרשותיה, וא"ל דהכא איירי שגזזן כולן ע"י עבדיו, וגיזתן נגמר לכולם בב"א, משו"ה בא לו חיובא דרה"ג ג"כ בב"א, משא"כ בגזז ומכר ראשונה, די"ל משום דסתמא הוא ומשמע אפילו בזא"ז. כן תלו באפשר לצמצם שהגמר הכללי לכולם יהיה בב"א, להכי עדיף ליה לאוקמי כגון שהקנן לו הגופים עד תשלום כל הגיזים

שם מאן תנא כו' א"ר חסדא ר' יהודא היא כו'. מהכא מוכח כמש"כ התוס' לעיל דפ"ח ע"א ובגיטין ד"ז ע"ב דאף במשנה הוי אימתי דר' יהודא לחלוק, דהא הכא קאמר ר' יהודא אימתי, ואי היה כוונתו לפרש הו"ל לרב חסדא למימר האי תנא הוא, ומדתלא בדר' יהודא ש"מ שבא לחלוק וע"ל דפ"ג ע"א תוד"ה ומודה ובתוי"ט שם

אולם דרך זה י"ל בדרב חסדא. אכן בירושלמי פאה פ"ג ה"ה קאמר ר' ירמיה בשם ר' יוחנן דר' יהודא היא, ור' יוחנן הלא ס"ל בסנהדרין דכ"ה ע"א דאימתי דר' יהודא לפרש, א"כ מדוע תלי בדר' יהודא ולא בת"ק וצע"ק

רש"י ד"ה מאי ניהו אבנט, וקים להו לרבנן שיכול לעשות מחמש סלעים צמר שהרי אין כולו צמר אלא כלאים הוא ע"כ. אפשר דרש"י נשמר בדבריו דלא תקשי מהא דאמרינן בירושלמי יומא פ"ז ה"ג וכ"כ הרמב"ם פ"ח הי"ט מכלי המקדש דהאבנט רוחבו כמו שלש אצבעות ואורכו ל"ב אמה מקיפו ומחזירו כרך ע"ג כרך ע"ש, ולפ"ז איך יספיק לו חמש סלעים צמר. משו"ה פירש"י שהרי אין כולו צמר אלא כלאים הוא, וכוונתו דלחלק הצמר שיש בו קים להו לרבנן שיספיק שיעור זה, וע' ערכין דט"ו ע"ב תוד"ה אבנט ובמש"כ בחידושי שם

רש"י ד"ה תפשת מרובה לא תפשת ברייתא בתו"כ גבי זבה כו' ע"כ, אמנם בירושלמי יומא פ"ב ה"ד יליף לה מקרא דוערכו הכהנים יכול מאה יכול מאתים אר"ע כל ששמועו מרובה ושמועו ממועט תפשת המרובה לא תפשת כו', וע' בתוס' ר"ה ד"ד ע"ב וביומא דע"ב ע"א ובסוכה ד"ה ע"ב ובחגיגה די"ז ע"א

רש"י ד"ה כיפה כובע קטן ע"כ, והקשה בהתוה"מ פ' תצוה הא הוי יתור בגדים וא"ל שהיתה מחוברת אל הציץ והיתה עמו כלי אחד א"כ מאי מקשה בשבת דס"ג וציץ ארוג הוא והלא היה ארוג ע"י הכיפה ע"ש,