אור הישר (חולין) רנד

שם יבשו הרי הן כמחוברין כו'. ע' בת' רדב"ז קונטרס ללשונות הרמב"ם סי' רל"ד ובמנ"ח בל"ט אבות מלאכות דין זורע

רש"י ד"ה חייב חטאת אם לא יבשו עוקציהן כו', וכן פירש"י בעירובין ד"ק ע'"ב, ועי' מג"א ר'"ס של"ו

תוד"ה דרחמנא אמר כי יפול עד שיפול תימה מאי משמע כי יפול לענין זה דאבר המדולדל כו' ע"כ, נראה דלהתוס' קשיא הלא בקרא דכי יפול כתיב במותם, ומה שייך לאבר המדולדל. אכן בתו"כ שמיני ריש פרשה ו' דריש במותם יטמא לרבות אבר מן החי, ופי' הראב"ד ומאי במותם במיתת האבר. ובתר הכי מסיק בברייתא דתו"כ יכול אפילו תלוי בו בשערה ת"ל אשר יפול הא אינו מטמא אלא כשיפול ע"ש, ולפי ביאור הראב"ד ז"ל בברייתא זו. תתפרש האי אשר יפול על נפילת האבר המת מן הבעל חי

תוד"ה מסייע. טפי הו"ל למסייע ממתניתין כו', לע"ד בלתי מובן קושיתם דבפשוטו אפ"ל דמכלל הדברים שבמשנה וברייתא ביחד מסייע לרב חייא, דמשנתנו נמי לא מיתוקמא בגוונא אחרינא. רק כל כמה דלא מצא ברייתא כזו, דלענין תלוש בדבר שנתייבש חלוק דין טו''א מטומאת אבמה"ח, לא הוי מצי לאוקים מתניתין בהכי. אכן בתר דתניא נמי הכי בברייתא. דזה מורה דמשנה וברייתא בחדא שיטה קיימו, לפ"ז שפיר מסיק דתרווייהו מסייעו לרב חייא דתאנים שצמקו באיביהן מטמאות טומאת אוכלין

דף קכ"ח ע"א רמ''א אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו ה"ה כמוהו כו'. ע' יד המלך פ"ח מה' לולב

שם ר"פ אמר בהכשר קודם מחשבה קמיפלגי כו', ע' ירושלמי סוכה פ"א ה"ו

שם דתניא א"ר יהודא בתחלה היה ר"ע שונה כו', כ"ה גרסת הר"ש בעוקצין פ"ג מ"ב והגר"א ז"ל בהגהותיו לתוספתא שם

שם עולשין שלקטן לבהמה ואח"כ חשב עליהן לאדם שהן צריכין הכשר שני אם יש עליהן משקה טופח הוכשרו, כ"ה הגרסא בר"ש והגהות הגר"א שם

שם וחזר ר"ע להיות שונה כר' יהודא. ע' בכורות ד"י ע"א תוד"ה נבלת בהמה טמאה ובר"ש עוקצין פ''ג מ"ג ובנוב"י מ"ת חי"ד סי' ק"ח

שם מר סבר ישנה לשחיטה מתוע"ס והאי דם שחיטה הוא ומ"ס אל"ש אלא לבסוף והאי דם מכה הוא והנה בעירובין דמ"ו ע"ב אמר ר' יוחנן ר"מ ור"י הלכה כר"י כו' איבעיא להו ר"מ ור"ש מאי תיקו. ולפ"ז יל"ד דהא לאוקימתא דהכא פליגי ר"מ ור"ש אי ישנה לשחיטה מתוע"ס. ור' יוחנן גופיה הא ס"ל לעיל דכ"ט ע"ב דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ועמש"כ בחידושי שם. וש"מ דלר' יוחנן ר"מ ור"ש הלכה כר"מ ואמאי נשאר הש"ס שם בתיקו

אך ז"א דר' יוחנן לטעמיה דאוקים בסוגיין פלוגתא דר"מ ור"ש באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו. ולפ"ז ל"פ כלל בישנה לשחיטה מתוע"ס, ורב אחא בריה דרב איקא דאוקי הכי, אפשר דס"ל כרב בעירובין שם דלית ליה להני כללי

רש"י ד"ה לר"ש מהו שיעשה נוף הטהור יד לקישות כו'. ע' בת' רדב"ז קונטרס ללשונות הרמב"ם סי' ר"ב

רש"י ד"ה המשתחוה, ההיא טומאה דרבנן היא כדאמרינן בשבת דפ"ג ע"ב כו', ע"ש רש"י ד"ה דרבנן ובדפ"ב ע"ב תוד"ה אמר

תוד"ה רמ''א אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו ה"ג בספרים כו', ע' בפיה"מ להרמב"ם והר"ש רפ"ג דטבול יום

תוד"ה בהמה, תימה מאי מבע"ל אי משום דבהמה בחייה לאו בת קבולי טומאה היא כל ידות שבעולם נמי לא מקבלי טומאה כו' ע"כ, ולולא דברי התוס' היה אפ"ל לע"ד דלאו משום לתא דקבלת טומאה בבע"ח אתינן עלה. רק דידות ילפינן לעיל דקי"ח ע"א מדכתיב לכם לכל שבצרכיכם, והוא למעט יתר משיעורה כדתניא בתו"כ שמיני פרק ז'. ועפ"ז שפיר שנינו בעוקצין פ"א מ"ג יד הפרכיל טפח מכאן וטפח מכאן יד האשכול כל שהוא. ופי' הר"ש דזהו חשוב יד טפי לא כדמוכח בתוספתא. וע' בתו"כ שמיני פרק י"א ובמפרשים שם. וע"פ הנחות אלו מבואר הכוונה בבעיא דרבה בהמה בחייה מהו שתעשה יד לאבר. פי' כיון דדבר גדול יתר מכשיעור אינו ראוי להיות יד. והבהמה כשהיא בחייה אי אפשר להפריש חלק ממנה בצמצום, שהאבר צריך לו להשתמש עמו בתורת יד, וע' תוד"ה הרי

ע"ב מהו שתעשה יד לחברתה תיקו, ע' ברמב"ם וראב"ד פ"ח ה"ג מה' ע"ז ובת' רדב"ז קונטרס ללשונות הרמב"ם סי' ס"ו

שם איכא בינייהו בשר הפורש ממנו דאילו כו', ע"ל דקכ"א ע"ב וברש"י ד"ה כפורש ובר"ש כלים פ"א מ"ב ובטהרות פ"א מ"ה ובבאר יצחק חא"ח סי' י"ט. שם ואיזו זו טרפה ששחטה. ע"ל דע"ד ע"א ודפ"ה ע"ב ובמש"כ בחידושי שם

שם א"כ לכתוב רחמנא מבהמה מאי מן הבהמה ש"מ תרתי, ע' ברכי יוסף חי"ד סי' קמ"ו

שם ת"ל וכי ימות מן הבהמה מה מיתה שאינה עושה חליפין כו', בתו"כ שמיני פרשה ד' הגרסא ת"ל נבלה מה נבלה שאין לה חילופים כו'. אולם לא רק שינוי הלשון הוא בזה, עד שנופל לאמר דמענין אחד נדרש. דהא בהאי קרא המובא בש"ס מסיק נמי הנוגע בנבלתה והאוכל מנבלתה, אכן נראה דהדרשות בשם ריה"ג בש"ס ובתו"כ הן משני כתובים נפרדים. דבגמרא הביאו דרשה זו מקרא דוכי ימות מן הבהמה דהוא בפ' שמיני י"א ל"ט, ובתו"כ הובאה מקרא ולאלה תטמאו כל הנוגע בנבלתם שם י"א כ"ד וצ"ע

שם כוליא וניב שפתים איכא בינייהו. הו"מ למימר נמי חוט השדרה, וע' באר יצחק חי"ד ס"ס ו' ובעונג יו"ט חי"ד סי' ס"ו ובת' אחיעזר חי"ד סי' ב'

רש"י ד"ה ומניח את חלק חבירו דהא כתיב ונתץ את הבית ולא שני בתים כצ"ל אמנם בר"ש