אור הישר (חולין) רנג

דף קכ"ז ע"א תרתי על הארץ כתיבי. כה"ג בב"ב דקי"ג ע"א וע"ש תוד"ה תרווייהו ובפירש"י עה"ת שמות ל"א י"ח בפירושו השני על כלתו לדבר אתו

שם ת"ר הצב למינהו להביא הערוד כו'. וגרסת הברייתא בתו"כ שמיני פרשה ה' הכי היא. צב זה הצב למינהו לרבות מינים של צב חברבר ובן הנפילים וסלמנדרא כו'. וע' מל"מ רפ"ד מאבות הטומאות

שם יש לך בריות גדלות בים ויש לך בריות גדלות ביבשה כו', ע' תנחומא וישב סי' ג' ובילקוט שמיני רמז תקל"ז ובתהלים רמז תתס"ב

שם כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה, בירושלמי שבת פי"ד ה"א ובתוספתא כלאים פ"ה מסיק הרבה מינים בים מה שאין ביבשה, וע' תנחומא ויקרא סי' ח'

והנה דמיון המינים של ברואי הימים ליבשה, אין להם שייכות לדיני טומאה וטהרה, דהא תנן בכלים פי"ז מי"ג כל שבים טהור חוץ מכלב המים מפני שהוא בורח ליבשה, וכן לענין איסור והיתר של אכילתן, כדאמרינן בע"ז דל"ט ע"א חמרא דימא שרי תורא דימא אסיר. וע"ש תוד"ה וסימניך וברמב"ם פ"ב הי"ב ממ"א ובפירוש הראב"ד והתוה"מ לתו"כ שמיני פרשה ב' ופרשה ג' ובפר"ח ליו"ד סי' פ"ג סק"ד

שם פומבדיתאה לוייך אשני אושפיזך, וכה"ג אמרינן בב"ב דמ"ו ע''א תא אחוי לך רמאי דפומבדיתא והיינו דכתבו התוס' שם דנ"ה ע"ב, דהא דאמרינן בע"ז ד"ע ע"א רובא גנבי ישראל נינהו, הוא רק משום דעובדא דהתם בפומבדיתא הוה, ודוקא בהאי אתרא היו אז רוב גנבי ישראל, וע' בשערי תשובות למהר"ם ב"ר ברוך שער ג' סי' שפ"ט, מה שתמה לפ"ז ע"ד התוס' בב"ב דכ"ד ע"א ד"ה ואצנוע

רש"י ד"ה וסלמנדרא שרץ הנוצר מן האור מעצי הדס ע"י כשפים כו'. ובסוף חגיגה פירש"י וז"ל חיה הנבראת מן האור כשבוערין אש במקום אחד שבע שנים תמיד בלי הפסק עכ"ל. ומקשים רבים מדוע לא יראנו הנסיון מציאות כזאת בדורנו, בבתי החרושת הבוער אש בלי הפסק שתהיה חיה יוצאת, ומה גם לפ"ד התנחומא בפ' וישב סי' ג' שדרוש לזה רק ז' ימים וז' לילות רצופין ע"ש אולם לפירש"י הכא שהאור צריך להיות דוקא מעצי הדס וע"י כשפים לפ"ז ניחא. וע' סנהדרין דס"ג ע"ב רש"י ד"ה סלמנדרא

רש"י ד''ה במקומן, אם חישב עליהן להאכילן לעכו"ם כו'. והק' התויו"ט הרי לנכרי אסור אבמה"ח כמו לישראל. ולכן מפרש דה"ה לישראל. רק משום דנכרי רשיעי איכא דאכלי וישראל רשיעי לא שכיחי כו' ע"ש, וקשה אם יש באבר זה משום אבמה"ח, מה הועיל בתירוצו דאיכא נכרי רשיעי דאכלי. הלא איך יוכל הישראל לחשוב להאכילו לעכו"ם. הרי אם יושיט אבמה"ח לב"נ עובר על לפני עור כדאמרינן בע"ז ד"ו ע"ב

ולכן נלע"ד לתרץ קושית התויו"ט עפ"מ דאמרינן לעיל דע"ד ע"א. דאבר ובשר המדולדלין אין בהן אלא מצות פרוש מדרבנן ואם אכלו אינו לוקה. ודוקא אם שחטו. דשחיטה אינו עושה ניפול, אבל אם מתה הבהמה רואין אותו כאילו נפל מחיים, ולוקין עליו משום אבמה"ח, דמיתה עושה ניפול. ומעתה הגע עצמך אם בעל הבהמה רואה את בהמתו באבר המדולדל. שלא תצלח למלאכה רק אוכלת ואינה עושה, מדוע ישהנה ויאכילנה עד שתמות מאיליה. ואז גם האבר המדולדל יפסיד דאסור להאכיל לעכו"ם משום אבמה"ח, דמיתה עושה ניפול. ולכן ימהר לשחוט אותה דעי"ז לא יצטרך להאכילה, ואבר מדולדל זה ג"כ לא ילך לאבוד. דאע"פ שאסור לישראל משום מצות פרוש, אבל ימכרנו לעכו"ם, דע"י השחיטה יצא האבר מדין אבמה"ח כנ"ל. ועפ"ז מדויק מאד פרש"י דע"י מחשבה זו להאכילן לעכו"ם הוי אוכל לקבל טומאה ולטמא אחרים. וכוונת רש"י מוכרחת דמחשבתו לאכילה היא דוקא לעכו"ם. ומשום דשחיטה אינו עושה ניפול. אבל לישראל עכ"פ אסור משום מצות פרוש כנלע"ד

ע"ב במשנה, נשחטה הבהמה הוכשרו בדמיה דר"מ רש"א לא הוכשרו, ע"ל דע"ג ע"ב תוד"ה הוכשרו. שם אי דמעלין ארוכה כו'. ע' בת' פני יהושע ח"ב חי"ד סי' ל"ב

שם ושאני טומאת נבלה דרחמנא אמר כי יפול עד שיפול, והנה דין משנתנו דאבר המדולדל בבהמה כו' שאל ר"ע מר"ג ור' יהושע. והשיבו דזו לא שמעו רק משנתנו דלקמן סוף פרקין שמעו. דאבר ובשר המדולדלין באדם טהורים. ודנו ק"ו האדם המקבל טומאה מחיים אפ"ה לא מטמא אבר המדולדל ממנו ק"ו בהמה שאינה מקבלת טומאה מחיים בודאי דלא מטמא אבר המדולדל ממנה הכי שנינו במשנה כריתות דט"ו. וכ' הראב"ד בפירושו על התו"כ ויקרא דבורא דחובה פרק א' דמשנתנו דהכא ודלקמן נקבעו במשנתם עם תלמידיהם בתר דשמעינהו התם ע"ש, אמנם ע"פ סוגיא דהכא קשה, ניהי דמשנה זו עוד לא גמרו, מ"מ לא הוו צריכי למילף מק"ו, רק למידק מקרא דכי יפול עד שיפול כדדייקו בש"ס בסוגיין. וע' תוד"ה דרחמנא ומש"כ בחידושי שם

שם תנ"ה האבר והבשר המדולדלין בבהמה ומעורין כחוט השערה כו' ואפ"ה טו"א מטמו ע"כ, ובזה ניחא לקמן דקב"ט ע"ב. מה דהש"ס הביא אהא דהואיל ומעורה מעורה מיחור של תאנה ע"ש, משום דדרשה דיפול עד שיפול לא קאי על טומאת אוכלין רק על טומאת נבלה, וע' בבאר יצחק חי"ד סי' ו'

שם ואפ"ה טומאת אוכלין מיטמו, בילקוט שמיני רמז תקמ"ג מסיק כיון דאין מעלה ארוכה

שם תאנים שצמקו באיביהן מטמאות טו"א כו' ירקות שצמקו באיביהן כגון הכרוב והדלעת כו'. ע' ירושלמי ערלה פ"ג ה"ו ובתרומות פ"ב ה"א ובמה"פ שם ולקמן דקכ"ח ע"ב תוד"ה ר"י ובת' דבר אברהם סי' כ"ה

שם והתולש מהן בשבת חייב חטאת. ע' שבועות דמ"ג ע"א תוד"ה כבצורות ובב"מ ד"ק ע"ב תוד"ה ואמר.