אור הישר (חולין) רנב

ואפשר דהתם אוקמינן לברייתות כסומכוס, אבל סתמא דמשנתנו ר"פ כיצד הרגל סתמה כהלמ"מ, משא"כ בסוגיין דהוא לאוקים סתם משנה כיחידאה נגד הלמ"מ, ומכש"כ לפ"מ דמשניות דאהלות נסתמו כהלמ"מ כמש"כ בחידושי לעיל בסמוך, ולהכי לא מסתבר לאוקים מתניתין דהכא כר' יוסי

תוד"ה ואי, דמדנקט קולית משמע דמיירי דאיכא מוח קצת, ע"ל דקי"ט ע"א וברש"י ד"ה דיקא נמי. ע"ב אלא נוגע הא לא נגע בכוליה, האי סוגיא מכרעת דלא כבר פדא, רק כר' יוחנן לעיל דקכ"ד ע"ב דאין נוגע וחוזר ונוגע. וע' ר"ש אהלות פ"ב מ"א ובמיוחסות סי' קס"ב

שם כנגד הנקב טמא שלא כנגד הנקב טהור ע' ר"ש אהלות פ"ח מ"ד

שם מת בכסותו הוא כו' ע' ח"ס חי"ד סי' ש"מ ובת' הגאון ר' בצלאל הכהן ז"ל הנדפס בסוף השאילתות לס' ויקרא

רש"י ד"ה רקב. ושיעור מלא תרווד הלמ"מ, ע' בת' חו"י סי' קצ"ב אות ד'

רש"י ד"ה הא, והנוגע בצד זה לא נגע בצד זה כו', ע' תפארת ישראל בפרקן משנה ד'

תוד"ה אמר, וי"ל דאתא לאשמעינן דאפילו בין שני מגדלים דומיא דרישא לא הוי טומאה רצוצה בהמשכה ע"י דבר אחר דתרתי בעינן בין ב' מגדלים וגם שהוא עצמו מאהיל על הטומאה כו' ע"כ, ובזה מתורץ קושית הר"ש רפ"ג דאהלות שהקשה אתירוצא דר"ז בסוגיין וז"ל יש תימה למה שינה מענינא דרישא ומאי אבל דקתני מאחר דאין חלוקין אלא שזו רצוצה וזו אינה רצוצה ע"ש. אולם לפמש"כ התוס' דבעניני דרישא וסיפא יש צד השוה דבין שני מגדלים, וצד המנגד דהמשכה ע"י דבר אחר. דבזה שינה מענינא דרישא וע"פ דרך זה שייך נמי לשון אבל

דף קכ"ו ע"א דקאמרת דרך טומאה לצאת יכול הוא להוציאה לחצאין. גרסת הר"ש באהלות פ"ד מ"ב יכול הוא להוציאה בכחצי זית

שם טומאה טמונה אינה בוקעת ע' עירובין דע"ט ע"א תוד"ה הרי וברא"ש אהלות פט"ו מ"ז

שם ור' יוסי בתרתי פליג כו', ע' אהלות פי"ב מ"א ובר"ש שם

רש"י ד"ה פיו לפנים, ומשום המשכה לא מטמאינן ליה שהרי אין דרך מאכל לצאת דרך הפה כו'. ע' ח"ס חי"ד סי' ש"מ

רש"י ד"ה אמר, חלל הטומאה חלל הצואר אם יש בחללו טפח כו', וכ"כ התוס' והר"ש והרא"ש באהלות פי"א מ"ז. אבל בפיה"מ שם כתב איצטומכת הכלב

תוד"ה מאן, ונראה לפרש דאמאי דקאמר לעיל מאן האי תנא דחשיב לאהל נגיעה ר' יוסי מכלל דאיכא דפליג עליה וקאמר מאן האי תנא ע"כ, לפנינו בתוספתא אהלות רפ"ד חדא ברייתא היא ר' יוסי אומר מלא תרווד רקב כו' רש"א שלש טומאות כו' וע' לקמן ע"ב רש"י ד"ה ואינו מטמא

ע"ב מלא תרווד רקב ועצם כשעורה כו', ע' בס' האשכול ח"ב סי' נ"ב ובנחל אשכול שם

שם מחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה דמי, כ"ה גרסת הילקוט שמיני רמז תקמ"ג דלא כדגרסי בתוס' ב"ק כ"ה ע"ב דכמחוסר מעשה דמי משום דסתמא אין עומדת לנקיבה, וע"ל דק"ג ע"ב גבי מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי ובת' חו"י ס"ס פ"א

שם עכבר שחציו בשר וחציו אדמה אריב"ל והוא שהשריץ על פני כולו כו'. בזהר הרקיע שורש ט' משמע הטעם דאם לא השריץ ע"פ כולו אינו פרה ורבה ולהכי אינו מטמא וע"ל דקכ"ז ע"א ובת' הרשב"א סי' ער"ה ובמנ"ח מצוה קנ"ט

שם כל ששמו עכבר אביא עכבר שבים, כ"ה גרסת השטמ"ק וכ"ה בתו"כ שמיני פרשה ה' ובילקוט שם רמז תקל"ז

שם אי על הארץ יכול על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא ת"ל השורץ כ"מ ששורץ, וקשה למה צריך קרא להכי, ואיך היה אפ"ל דדוקא על הארץ יטמא ואם ירד לים לא יטמא. הלא תניא בתו"כ שמיני פרשה ט' ונוגע בנבלתם יטמא הלל אומר אפילו הם בתוך המים, ורש"י עה"ת שם והרמב"ם ספ"ו מאבה"ט הביאו דרשה זו. ועי' ברא"ש ור"ן לנדרים דע"ו

ואפ"ל דסוגיא דהכא ס"ל כריה"ג בתו"כ שם. דהאי והנוגע בנבלתם יטמא, בא להורות דבמגע הם מטמאים ואין מטמאים במשא ע"ש

רש"י ד"ה מלא, גולל זה כסוי העליון דף שנותנין על המת דופק זה דף הניתן בצדיו כו', וכן פירשו לעיל דע"ב ע"א וע' מה שהארכתי בזה הרבה בחידושי שם

רש"י ד"ה הטמאים אלה הטמאים כו' ולביצת השרץ, ע' ח"ס חי"ד ס"ס פ"ה

תוד"ה עצם כשעורה. פי' בקונטרס דהלמ"מ הוא ואי אפשר לאמר כן כו'. ע' בת' חו"י סי' קצ"ב אות נ"ב ובמנ"ח מצוה רס"ג

תוד"ה גולל, למ"ד בפ' בהמה המקשה דגולל ודופק הוי מהלכה כו' ע' בת' חו"י סי' קצ"ב אות מ"א

תוד"ה בנבלתה. מהאי קרא נמי ממעטינן לעיל דע"ז ע"ב עצמות וגידין וקשה דא"כ היכי נמעט מיניה קולית סתומה כו' וכן העירו התוס' לעיל שם ע"ש. ויל"ד טובא האם רק הני תרתי דרשות נדרשו מקרא דבנבלתה, הלא כמה וכמה נדרשו מתיבה זו, ובמכלתין נתפזרו הדרשות, ובתו"כ שמיני פרשה יוד מכנסן ביחד, וע' מש"כ בזה בהתוה"מ שם סי' קנ"ט

תוד"ה יכול. וא"ת ולרקמה ל"ל קרא לענין טומאה הא לענין אכילה פשיטא לן כו' ע"כ, התוס' הכא לטעמייהו במש"כ לעיל דס"ד ריש ע"ב, דבזה ילפינן איסור מטומאה. ועמש"כ בחידושי שם

בא"ד וכה"ג אמרינן בפ' בהמה המקשה דע"ה גבי חלב דלא איקרי חלב שור כשב ועז עד שיצא העובר לאויר העולם כו'. וכ''כ התוס' לעיל דפ"ט ע"ב ד"ה בולדות וד"ק ע"ב ד"ה אבל, וע"ל דצ"ב ע"ב תוד"ה אילימא.