אור הישר (חולין) רמט

ע"ב בעא מיניה ר"ל מר' יוחנן עור הראש של עגל הרך מהו שיטמא א"ל אינו מטמא כו'. וקשה דבירושלמי שבת רפי"ד ובפסחים פ"ז הי"א ובסנהדרין פ"ח ה"ב, א"ר יוחנן דהא דתנן במשנתנו אלו שעורותיהן כבשרן הוא רק לאיסור ולטומאה אבל ללקות עור הוא ואין לוקין עליו משום נבלה ורשב"ל אמר משנה שלמה שנה רבי בין לאיסור בין ללקות בין לטומאה. וע"ל דע"ז ע"א תוד"ה אל, וא"כ לטומאה עכ"פ ס"ל לתרווייהו דעורותיהן כבשרן, וע' פסחים דפ"ד ע"א תוד"ה הא ובשבת דק"ז ע"א תוד"ה אמר וצ"ע כעת. וע' באור שמח פ"ד ה"כ ממ"א

שם כמה כדי עבוד אר"ה א"ר ינאי ארבעת מילין, ע' פסחים דמ"ו ע"א רש"י ד"ה ומאי ובנדה דנ"ה ע"א רש"י ד"ה שעבדן ובמש"כ שם עה"ג ובביאור הגר"א ליו"ד סי' ס"ט ס"ק כ"ז ובנוב"י קמא חי"ד סי' כ"ג ובמ"ת סי' ל"ט

שם ולתפלה, בעין משפט ציין מקורו באו"ח סי' צ"ב ס"ד. והוא שם סי' צ' סט"ז

רש"י ד"ה בלשון יחיד אני שונה אותה משנה ולא בלשון סתם משנה שאני אומר אלעזר בן יהודה אמרה ע"כ, מלשון זה משמע דכל המשנה אמרה אלעזר בן יהודא, וכ"מ מפירש"י בפסחים דפ"ד ע"א. אולם התוס' פירשו לעיל דנ"ה ע"ב ודע"ז ע"א אהא דעור בית הפרסות ועור הראש של עגל הרך שבמשנה עצמה היה שונה דברי ר"ש, ובס' התרומה תפילין סי' ר"ז כתב דרק על עור הראש של עגל הרך א"ר יוחנן בלשון יחיד אני שונה אותה. וע' זבחים דכ"ח ע"א תוד"ה תנינא ובביאור הגר"א לאו"ח סי' ל"ב ס"ק פ"ה

רש"י ד"ה להביא עור בית הבושת של נקבה כו' דליתיה בעולה, ע"ל דנ"ו ע"א רש"י ד"ה להביא ובנוב"י מ"ת חי"ד סי' כ"ו

תוד"ה עור, על מעשה היה שואל היאך הלכה דמתניתין הוה ידע כו'. ע' בת' מקום שמואל ס"ס כ"ח

תוד"ה כר' יהודא. פי' בקונטרס דלית ליה דרשה דהטמאים כו'. ע' בתוס' ורשב"א ר"פ שמונה שרצים

תוד"ה לגבל ומיהו מה שפירש בערוך לתפלה לרחוץ ידיו לתפלה אין נראה כו', ע' ברכות דט"ו ע"א תוד"ה אמאן וברבינו יונה שם ובס' האשכול ח"א ס"ס כ"ב

דף קכ"ג ע"א איבו אמרה וארבעי אמר בה, הנה לפ"מ דבש"ס מקפיד על שם האומר בשם רשב"ל. ומספר הדברים שנאמרו בזה. יש להעיר הא דבירושלמי ברכות פ"ח ה"ב ובחלה פ"ב ה"א. רבי חייא אמר הכי בשם רשב"ל, וקחשיב רק שני דברים לחלה ונטילת ידים

שם וארבעי אמר בה וחדא מינייהו עבודה ע"כ, ולדברי האגודה יש דבר חמישית. שהנזהר מפת עכו"ם והוא בדרך אם יש פת של ישראל עד ד' מילין ימתין. וע' ביו"ד ס"ס קי"ב ובביאור הגר"א שם

שם ל"ש אלא לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אחד אינו חוזר. ע' בס' חסידים סי' י"ח

שם ומינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר, ע' תרומת הדשן סי' ע"ד

שם הבית טמא שאין לך כל ליגיון וליגיון שאין לו כמה קרקפלין, בחידושי הרמב"ן לב"ב דף כ' ע"א הקשה תיפ"ל משום חרבות שמטמאין באהל דחרב הרי הוא כחלל ותירץ דחרבות דברים הנראים הן אם יש להן או לאו אבל קרקפלין אין ידוע ע"ש, ולע"ד בלתי מובן הרי הוא גדוד של מלחמה כדפירש"י. ומה מקום להסתפק בזה. הלא בודאי יש להם חרבות ושאר כלי חיבול של מתכת, וא"כ תתחזק הקושיא למה להם להחזיק טומאה בבית בשביל הקרקפלין שאינם נראים תיפ"ל משום החרבות הנראים

ולולא דבריו היה נלע"ד דברייתא אשמעינן אפילו אם הבית שנכנסו בו בני הליגיון עומד במדינתם והם עתה הוחזקו לצאת לדרך להלחם למדינה אחרת, וכדפירש"י גדוד העוברים להלחם כו'. משמע שיוצאים כעת להלחם ולא נלחמו עוד, ואפשר שהחרבות הם חדשים ולא נגעו עוד במת. אפ"ה הבית טמא משום הקרקפלין, שאין לך כל ליגיון וליגיון שאין לו כמה קרקפלין כשיצאו למלחמה

עוי"ל דעצם דרשה דחרב ה"ה כחלל היא דוקא כשהחרב נגע במת, או בעת הריגתו ע"י החרב נגע החרב באבר שהנשמה תלויה בו באופן שמת תיכף ע"י הריגתו, או שהחרב נשאר בגוף הנהרג עד לאחר שמת, וכמו שהארכתי בזה בחידושי לעיל ד"ג ע"א. אבל אם לא מת הנהרג תיכף ע"י הריגת החרב לא נטמא החרב כלל, וגמרא מפורשת היא ביומא דכ"ג ע"א עדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין ע"ש. ולפ"ז כלל חרבות המלחמה אינן בכלל טומאה מוחלטת. דרוב חרבות עושים בפעולתם רק מפרפרים ונוטים למות, ובשעת נגיעתם אינם עוד מתים ממש. לא כן הקרקפלין בודאי הם ממתים ממש, כן היה נלע"ד לולא דברי הרמב"ן ז"ל, וע' במל"מ פ"ה מה' טומאת מת

שם תנא כמה כדי אחיזה טפח, ולכאורה יל"ד קצת מהכא אהא דפירש"י בעירובין ס"פ מי שהוציאוהו דאחיזה היא טפח וחצי אצבע, ופי' שם הרז"ה דהיינו תפיסת אצבעותיו עם עובי הגודל, משמע דשיעור זה נחוץ לכדי אחיזה ע"ש, די"ל דהתם נחית רש"י לצמצום המדות, משא"כ הכא הוא בלשון הש"ס וע"פ טבעיות בני האדם בשיעור אחיזתם בערך. ועפ"ז לא יהיו דברי רש"י כסותרים זא"ז, במש"כ בנדה דכ"ו ע"א דאחיזה אית בה טפח, ומתאים נמי עם לשון הש"ס במו"ק דכ"ב ע"ב דאין אחיזה פחות מטפח

שם כיון שנקרע רובה שוב אינו חבור וטהורה, צ"ע אם נקרע רובה במקום התפירות, אי גם בקריעה כזו נתבטלה מתורת טלית וטהורה. ומשמע דהט"ז ביו"ד סי' רע"ח סק"ב הבין, דגם באופן כזה בטל חבורה וטהורה, ולדעת הנקוה"כ והברכי יוסף שם, איירי בסוגיין דוקא. כשנקרע בטלית גופה ולא במקום התפירות ע"ש וכדבריהם משמע בקידושין דל"ב ע"א דרב הונא