אור הישר (חולין) רמו

לבאר תיבת נפש בתנ"ך המתאים עם דרשות חז"ל ע"ש, וכאן אבא בקצרה רק להבין בנוגע לעניננו, דתיבת נפש הכתובים אצל עניני הגוף בחייו כמו אכילה, הנאה, נגיעה, כן במותו על כל נפשות מת לא יבוא לנפש לא יטמא וכדומה. כולם מדברים בנפש הדוממית הנוגע להנאת הגוף, ולפ"ז ניחא, דבאמת בלתי מובן מאי האי דמקשו התוס', הלא עד כאן לא מצינו דשתיה בכלל אכילה. אלא באכילה ושתיה דרשות כמו אכילת מע"ש בירושלים, דאף דכלל המצוה היא לאכלו בירושלים. אבל הסעודה הפרטית של אכילתו אינה מצוה רק רשות, ואכילת רשות נמשכה יותר אחר לשון בני אדם, כדאמר בשבועות שם דא"ל אינש לחבריה ניטעום מידי ועיילי ואכלי ושתו. משא"כ לחייבו כרת על השתיה ובמקום דבתורה כתיב בהדיא אכילה, זו לא שמענו מקראי דמע"ש המובא בשבועות שם, וזו היא כוונת המקשן בסוגיין, מדוע יהיה חייב כרת על המחהו וגמעו, הרי אכילה כתיבא ביה, ודילמא כוונת התורה דאכילה דוקא, ושפיר משני ליה ר"ל נפש לרבות השותה, פירוש דלפ"מ דפתח כי כל אוכל חלב, הי"ל לסיים ונכרת האוכל מעמיו, ולמה הוסיף ונכרתה הנפש האוכלת, ובע"כ דבתיבת נפש אתא לרבות בנוגע לנפש הדוממית, על איסור האכילה הכתובה עמה, ואין זה כי אם שתיה הקרוב לה, לפ"מ דילפינן מקראי אחריני דבעלמא הויא שתיה בכלל אכילה, נמצא דהאי נפש לרבות השותה דמהדר ליה ר"ל, איננו בתור ילפותא כלל, אלא להורות דיתור לשון זה. בע"כ מורה על ענין המשיב נפש שדומה לאכילה

תוד"ה לחם, הו"מ למימר נמי אכילה כתיב ביה, ע' נוב"י סמא חי"ד סי' ל"ד ל"ה

תוד"ה אלא, הנאת חמץ לית ביה כרת ע"כ, והטעם משום דבחמץ כתיב כי כל אוכל ולא ילפינן מלא תאכלו. כדכ' התוס' בפסחים דכ"א ע"ב ד"ה כל, או כדכ' הרב המגיד בפ"ח הט"ז ממ"א דאיסור הנאה יש לו דין חצי שיעור. וע' במל"מ פי"ג ה"ה מה' שגגות ובשעה"מ פ"א מה' חו"מ ובת' הגרע"א סי' ק"צ

תוד"ה חמץ אכל חלב אחר שיצא לאויר העולם לא היתה לו שעת הכושר ע"כ פי' דעצם איסור חלב אינו חל עד שיולד כדכ' התוס' לעיל דע"ה ע"ב ד"ה לדברי, ומשו"ה נחשב שעת הכושר דידיה משיצא לאויר העולם. וע"ל דפ"ט ע"ב תוד"ה בולדות וד"צ ע"א תוד"ה הכא ודק"ג ע"א תוד"ה דאיסור ובתוס' כריתות ס"פ דם שחיטה ובמש"כ בחידושי שם. וע' הת"ס ח"ו סי' ס"ה ובאור שמח ר"פ י"ז ממ"א

תוד"ה חלב, הקשה הר"ר שמואל מוורדון לר' יוסי דלא חייש להא פירכא כו'. ע' שעה"מ פ"ח ה"ו ממ"א ובאור שמח שם הי"ז

תוד"ה מה, ואפילו למ"ד לאברים עומדת היה בה איסור שאינה זבוחה. ע"ל דל"ז ע"א תוד"ה השתא ובמש"כ בחדושי שם

תוד"ה שכן טומאתן במשהו תימא דבכל מקום מזכיר כעדשה וכאן נקט משהו וכן בפרק השוחט והמעלה כו' מה לשרצים טמאין שכן מטמא בכל שהו, ולעד"נ לישב תמיהת התוס' בפשוטו, לפ"מ דמסקינן, במעילה דט"ז ע'"ב, דהא דשרצים טמאין שיעור איסור אכילתן בכעדשה כטומאתן, הוא רק במיתתן. אבל אם אכל מהן בחייהן שיעורן בכזית. ובביצה דט"ז ע"ב אוקמינן דהא דתנן התם ואם שייר הימנו כל שהו, הוא דאם יש בו שיעור כזית. וע' בב"ב דק"נ ע"א, והשתא ניחא די"ל הא דמזכיר כעדשה בשמונה שרצים. הוא רק כדאיירי בטומאתן או בשיעור אכילתן במיתתן שהוא ג"כ כטומאתן, ואז הויא שיעורו בכעדשה, משא"כ הכא ובזבחים אע"ג דקאמר שכן טומאתן במשהו, והוא ודאי במיתתן, דבחייהן אינן מטמאין. אמנם עיקר הסוגיות סובבות על איסור אכילתן שבהן, ובזה הלא משכחת גם כזית כשאכלן בחייהן, לכן נקט הש"ס לשון סל שהוא דזה סובל כעדשה וכזית ועמש"כ בחידושי למעילה די"ז ע"א

והנה ביבמות ס"פ חרש דקאמר בש"ס דאיסורן במשהו פירש"י ככעדשה, והתוס' שם הקשו הלא אכילת שרצים בכזית. דאכילה כתיב בהו כו' אלא יש לפרש דאיסורן במשהו דלוקה על נמלה, וכ"כ בזבחים דק"ו ע"ב בתוד"ה מה

ועפמש"כ בלתי מובן מדוע נאיד משרצים לנמלה ולא פירשו דהא דקאמר ביבמות דאיסורן במשהו, וכן מאי דקאמר בזבחים מה לשרצים טהורים שכן אסורים במשהו, כוונתם על כזית כשיעור אכילתן דשרצים טהורים. דאכילה כתיב בהו וכסוגיא דמעילה דט"ז ע"ב, ועפ"מ דבביצה שם קרי לכזית כל שהוא

- תוד"ה והא דתנן. דתניא גרסינן דאינה משנה, ע' בחידושי באר שבע להוריות ד"ה ע"א ובמש"כ בחידושי לקמן דקכ"א ע"ב

ע"ב ולכתוב רחמנא בשרצים וליתו הנך וליגמרו מינייהו כו', מכאן הוכיחו התוס' בבכורות ד"ו ע"ב. דהא דדרשינן הטמאים לאסור צירן כו' הוא מה"א דהטמאים דשרצים ולא מטמאים הם לכם דכתיב גבי בהמה טמאה כדדריש בתו"כ ע"ש, ולולא דבריהם היה נראה נמי להוכיח הכי, מהא דקאמר בסוגיין דלהכי איצטריך ריבוי דהטמאים לאסור צירן כו', ולא גמר מחלב חמץ ונבלה, משום דהוי אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה התם עד דאיכא כזית אף ה"נ עד דאיכא כזית. והכי פסקינן לדינא כמ"ש הרמב"ם פט"ו ה' ל"ד ממ"א דאי אפשר לעמוד בזה לא על הטעם ולא על השיעור. וכ"ה בשו"ע סי' ע' ס"ג דבנגיעה אוסרים כדי קליפה ע"ש, הרי דלא בעי כזית. ואי הוה נפיק מטמאים דכתיב גבי בהמה טמאה והתם הרי הוא בכזית. א"כ הדרא קושית הש"ס לדוכתא דלא צריך קרא מיותר לצירן משום דאפשר למילף מחלב חמץ ונבלה. ובע"כ דמה"א דהטמאים דשרצים גמרינן. ושם שיעורו במשהו כעדשה וכדפירש"י

שם הטבל והחדש כו' כולן משקין היוצא מהן כמותן כו'. ע' ח"ס חי"ד סי' ע'

שם פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה כו', ע' ערכין די"א ע"א תוד"ה מניין ובתמורה ד"ד ע"א