אור הישר (חולין) רמד

שם וכשם שאין מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו כך אין מקבלין הכשר אלא לכשיתלשו בת' הרשב"א סי' אלף רל"ג גריס כשם שאין מטמאין עד שיתלשו כך אין נכשרין עד שיתלשו

שם אין יד לפחות מכזית כו', ע' מש"כ המג"א בסי' תרכ"ט סקי"ב לענין שיעורא דידות האוכלין, ולא ידענא אמאי לא הביא ברייתא דתו"כ שמיני סוף פרק י"א ע"ש

שם ור"י אמר יש יד לפחות מכזית כו' ע' בחידושי הרשב"א בסוגיין ובשעה"מ פ"ו מה' ברכות

רש"י ד"ה הפיטמא, והנץ שומר אחר ע"ג הפיטמא כו', ע' ברכות דל"ו ע"ב רש"י ד"ה אין מצטרף ובתוס' סוכה דל"ו ע"א ובר"ן שם ובפיה"מ להרמב"ם והר"ש פ"ב מ"ג דעוקצין

רש"י ד"ה אין מצטרף דאין שומר ע"ג שומר, ע' ר"ש עוקצין פ"ב מ"ד

דף קי"ט ע"א ר' יהודא אומר קולית שיש עליה כזית בשר גוררת כולה לטומאה כו'. אילה"ק הלא בקולית יש בו מוח תמיד כדפירש"י, וא"כ תיפ"ל משום מוח ול"ל הכזית בשר עליה, די"ל דסתם קולית היא סתומה ולקמן דקכ"ו ע"ב ממעטינן קולית סתומה מטומאה מדכתיב בנבלתה. וע"ש תוד"ה בנבלתה ולעיל דע"ז ע"ב תוד"ה ולא

שם איידי דקאמר ת"ק שיעורא קאמרי אינהו נמי שיעורא. ע' פר"ח ליו"ד סי' ל"ו ס"ק כ"ד

שם דתנא דבי ר' ישמעאל על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה כו'. ונרשם עה"ג הכא ולקמן ע"ב דרש"ל מחק תיבות אשר יזרע, ולכאורה טעם ההג"ה היא משום דבריש פרקן ליתנייהו תיבות אלו בגמרא אכן גם שם הגיה בשטמ"ק דצ"ל תיבות אלו ע"ש ובלא"ה נלע"ד דבע"כ צ"ל תיבות אשר יזרע בגמרא. כמו התם כן הכא ולקמן ע"ב בסוגיין. וכל ההג"ה בשם רש"ל מוטעת היא. ראשונה שלא נמצא ברש"ל שלפנינו שום זכר לזה. ובמנחות ד"ע ע"ב גריס להו בגמרא, וברש"י שם משמע דעיקר דרשה היא מאשר יזרע. וכ"ה הגרסא בר"ש טבול יום פ"א מ"ה, ועוד. דהאי תנא דבי ר"י גופיה, דריש בזבחים דק"ה ע"א ובכ"מ מהאי על כל זרע זרוע. מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה המורה וצריכין הכשר אף כל כו'. ובע"כ מאי דאינהו דרשי מהאי קרא. כדרך שב"א מוציאין לזריעה. הויא עיקר הדרשה מתיבות אשר יזרע

ע"ב ומי איכא שומר ע"ג שומר והתנן ר' יהודא אומר שלש קליפות בבצל כו'. יהנה התוי"ט בעוקצין פ"ב מ"ד הקשה על הרמב"ם דבפי' המשנה שם פסק כת"ק, ובה' טו"א פ"ה הי"א פסק כר"י ומשמע דחזר בו. וכ' הכ"מ שם משום דבסוגיין מייתי ראיה מר"י א"נ דסובר דר"י מפרש דברי ת"ק ע"ש, לכאורה לפ"מ דאמרינן בסנהדרין דכ"ה ע"א כ"מ שאמור ר"י אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים. לפ"ז גם הכא היל"ל אימתי, לחלק בין שלמה לקדורה ובין פנימית או חיצונה לאמצעית ומזה יהיה ראיה דגם הכ"מ הבין כמש"כ בחידושי לעיל דנ"ב ע"ב, דהא דאמרינן אימתי לפרש היינו היכא דאמר אימתי, אז הוא סימן שהוא בדבריו לפרש. וע"ל דפ"ג ע"א תוד"ה ומודה. אבל אין זה הכרח לאמר דהיכא דלא נאמר בלשון אימתי. אז אי אפשר שדברי ר"י יהיו לפרש ועפ"ז שפיר יש לקיים תירוץ הכ"מ, דאע"ג דלא נאמר בלשון אימתי, מ"מ י"ל דר"י לפרש דברי ת"ק אתא

דף ק"כ ע"א מאי רוטב כו' חלא דקריש, כ"ה גרסת השטמ"ק והערוך. וכן גריס בר"ש עוקצין פ"ב מ"ב ובראב"ד לתו"כ שמיני סוף פרק ד'

שם מאי קיפה אמר רבא פירמא, כה"ג בשבת דע"ד ע"ב ודקי"ט ע"א פרים סילקא וע"ש ברש"י ובר"ן ובר"ש טבול יום פ"ב מ"ה ובס' התרומה סי' ס"ו

שם אלא אר"פ תבלין, ע' נדה ד"נ ע"א תוד"ה כל שחייב, ובר"ש עוקצין פ"ג מ"ד ומ"ה

שם תנן התם הקפה את הדם כו' וכ"ה הגרסא בילקוט צו רמז תק"ו אבל אינה משנה בשום מקום, רק ברייתא בתוספתא דכריתות פ"ב ובזבים פ"ה, וכן. בירושלמי מע"ש פ"ב ה"א וביומא פ"ח ה"ג ובשבועות פ"ג ה"ב הביאוה בשם ברייתא. ובה"ג ה' חלב ובס' האשכול ח"ג סי' כ"ו כתבו בלשון דתנו רבנן

שם אמר א"ק נפש לרבות את השותה, נראה דר"ל לא אמרה לדרשה זו מדנפשיה, רק לתרץ קושית. המקשן על הברייתא דהמחה את החלב וגמעו חייב הרי אכילה כתיבא ביה והא לאו אכילה היא. להכי הזכירו ברייתא דתניא בתו"כ צו פרשה יוד הנפש להביא את השותה. וע' בת' פני יהושע בסופו סי' ט' ובש"ק לירושלמי שבועות ס"ג ה"ב

שם המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת, והא דאמרינן בירושלמי פסחים פ"ג ה"א המחה את החמץ וגמיו חייב, התם איירי כשהיה בשוגג, ולהכי חייב קרבן חטאת קבועה, והכא איירי במזיד ומשו"ה ענוש כרת, והרמב"ם בר"ה חו"מ כייל לשתי הסוגיות דבבלי וירושלמי כחדא ע"ש, וצ"ע

אולם לענין שיעורא דממחה את החמץ ושותה, אי שיעורו בכזית כאכילה או ברביעית כשותה, ונ"מ במיחוי עבה של כזית בפחות מרביעית, בזה האריכו הרדב"ז בשו"ת ללשונות הרמב"ם סי' קמ"ה ובת' פמ"א ח"ב סי' קל"ז ובפמ"ג ליו"ד ס"ם קי"א בכלל איסור חע"א ונפלאתי מה שלא הביאו שהיא תוספתא ערוכה בפסחים פ"א שהיא בכזית, וע"ש בחסדי. דוד ובמנחת בכורים, וכ"מ דעת הרמב"ם בפ"א ה"א מה' חו"מ, ואפשר דהוא מסוגיא דהכא, דאמרינן דשרצים לא מצי למיגמר מהלב חמץ ונבלה דהתם עד דאיכא כזית, וע' רש"י ד"ה שרצים ובת' חמדת שלמה חי"ד סי' ט"ז

שם נבלה נמי אשתראי מליקת עוף לגבוה כו', ע' שעה"מ פ"ח ה"א ממ"א

שם והא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ל"ל ליגמר מהני כו'. והנה בתו"כ שמיני סוף פרק ד' איתא להא ברייתא ורישא הכי היא טמאים מלמד שמצטרפים זה עם זה בשר ובשר כו' טמאים