אור הישר (חולין) רמ

ברש"י ותוד"ה לא ובבכורות דנ"ד ע"א תוספות ד"ה דגן

אך אכתי איכא למידק לפי הבנת הראשונים ז"ל. דר' יאשיה ל"ק אלא לחיוב מלקות. אבל אסור מיהא הוי, א"כ מאי לשון נהוג עלמא כהני תלת סבי כו' כר' יאשיה בכלאים, ומשמע כמו ר' אילעאי בראשית הגז וכריב"ב בד"ת, דנהוג עלמא להיתר. ודוחק לאמר דנהוג עלמא שלא ללקות רק אם זרע את כולם במפולת יד וצע"ק

שם ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש בב"ח אסור באכילה ומותר בהנאה כו', וכה"ד ר"ש בן אלעזר בתוספתא ערלה פ"א, ובנוסחאות כ"י שם גריס ר"ע, וכ"ה ג"כ בתוספתא צוקערמאנדעל, וע' יד המלך פט"ז ה"ו ממ"א ובנוב"י מ"ת חי"ד סי' רי"ד ובגינת וורדים להפמ"ג כלל נ"ו

שם שנאמר כי עם קדוש אתה ונאמר להלן ואנשי קדש כו', ע"ל דקט"ו ע"ב ומש"כ בחידושי שם

שם חלב ומתה לא צריכי קרא, ע' בכסא דהרסנא לבשמים ראש סי' רפ"ה

שם ר"ע סבר חיה ועוף אינן מה"ת הא מדרבנן אסירי וריה"ג סבר עוף אפילו מדרבנן נמי לא אסיר, ע' בס' הערוך מש"ך סי' פ"ז וביד המלך פ"ו ה"ז מה' מלוה

שם במקומו של ר"א היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת, ע' בת' מהרשד"ם חי"ד סי' קנ"ג ובפר"ח לאו"ח ס"ס תצ"ו קונטרס מנהגי איסור ס"ק כ"ג ובח"ס חח"מ סי' קצ"א

שם במקומו של ריה"ג היו אוכלין בשר עוף בחלב, ע'"ל דק"ד ע"ב תוד"ה עוף ובפלתי סי' פ"ז סק"ח

שם כי אתא לקמיה דרבי א"ל אמאי לא תשמתינהו כו'. הנה במקום שחייב שמתא או מלקות הרשות ביד הב"ד לעשות כפי שירצו לפי ראות עיניהם. וכדאמר רב יהודא לר"נ בקידושין ד"ע ע"ב דעדיף מיניה עבדי ליה. וכבר האריכו בזה הפר"ח בה' יו"ט סי' תצ"ו סק"א ובביאורי הגר"א ה' חוה"מ סי' תקל"ח סק"י ובה' גיטין סי' קל"ד סקי"ז

כן במקום שראוי לנדותו מותר לנשאו פנים שלא לנדותו. כדהוכיח החק יעקב בה' פסח סי תע"ו מפסחים דנ"ג ע"א, דשלחו לו אלמלא תודוס אתה גזרנו עליך נידוי, וע' ברכות די"ט ע"א ולקמן דקל"ב ע"ב

אולם עצם השמתא אם הוא חוב על הדיין או רק רשות, הוכיח בת' הריב"ש סי' ר"כ שהוא חוב, רק אם נוגע לכבוד החכם גופיה כ' שם בסי' ס"א דשבח הוא לחכם שלא לנדות. והובא במל"מ סוף ה' ת"ת. אכן על כלל חיוב שמתא שהוא חוב על הדיין. מדוע לא הביא מהך דהכא, דרבי דרש מלוי כמו תביעה, אמאי לא תשמתינהו, והוא השיב דהוה אתריה דריב"ב כו', משמע דאל"ה הוה שמית להו, וכן בקידושין דל"ט ע"א ניתי מר נישמתיה, וכ"ה בירושלמי מו"ק פ"ג ה"א המפקפק בדבר אפילו מדברי סופרים צריך נידוי ע"ש, ולשון זה מורה כמו חוב על הב"ד. וע' בת' מקום שמואל סי' צ"ט אות כ"ד

שם אתריה דריב"ב הוא ואמינא דרש להו כריה"ג כו'. ע' בת' הריב"ש סי' רנ"ו וסי' רע"א ובפר"ח לאו"ח סי' תצ"ו קונטרס מנהגי איסור סי' י"א וסי' ט"ז

במשנה המעמיד בעור של קבה כשרה אם יש בנ"ט ה"ז אסורה, ע"ל דצ"ט ע"ב תוד"ה לא ובס' התרומה סי' ע"א

רש"י ד"ה ולפרוך דקס"ד אין הזריעה נאסרת אלא הגידולים ולהם לא היתה שעת הכושר מעולם כו' ע"כ, ובראב"ן סי' נ''ג מפרש דקס"ד דמיד כשזרען בארץ נאסרו משום לא תאכל כל שתיעבתי לך כו' ע"ש, וקשה מה מקום היה להסתפק על זמן איסור הזריעה, עד אשר רב אדא בר אהבה הוצרך להוכיח מדיוקא דאיסי בן יהודא דלא פריך הכי בברייתא. הלא משנה מפורשת היא בכלאים פ"ז מ"ז מאימתי תבואה מתקדשת משתשריש, ובירושלמי גריס משתשליש ואית תניי תני משתשריש ע"ש ועכ"פ לא פחות משתשריש, א"כ הרי היתה להן שעת הכושר קודם השרשה, ואיך עלה כלל ע"ד המקשן לאמר דלפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להן שעת הכושר. וצ"ע כעת, וע' בשעה"מ פ"ג ה"י מה' אישות

רש"י ד"ה עציץ נקוב וזרעים בו והעבירו בכרם כו', וכ"פ ברע"ב כלאים פ"ז מ"ח שלא הניחו בארץ אלא העבירו תחת הגפנים בלבד וע"ש בתפארת ישראל. ולפ"ז צ"ל דמאי דמסיק בתוספתא כלאים ספ"ד, אהאי דינא דמעביר עציץ נקוב בכרם כו' אבל אין מתקדש עד שיניחנו תחת הגפן, דפירושו נמי ע"ג יתדות ולא ע"ג קרקע. ונ"מ גדולה בזה כמבואר בשבת דפ"א ע"ב ובגיטין ד"ז ע"ב, וע"ש בתוס' ובתשובות הרשב"א סי' תרנ"ט ובמה"פ לירושלמי כלאים ספ"ז ובת' דבר אברהם סי' כ"ה

רש"י ד"ה הוסיף. דכלאי הכרם אין בטלים עד שיהא בו מאתים דהיתר והאחד של איסור ע"כ, לכאורה היא דרשת הספרי ס"פ קרח מקרא דמקדשו ממנו. דתרומה עולה באחד ומאה וערלה וכה"כ באחד ומאתים דמתוך שכפל איסורו כפל עלייתו, וע' בירושלמי ערלה פ"ב ה"א, אבל באמת איסור מדומע הוא דרבנן כמש"כ הרמב"ם ספי"ד מה' תרומות. ואף שהמפרשים לא הראו מקור לדבריו. אבל גמרא ערוכה היא בנדה דמ"ז ע''א אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דרבנן וע"ש רש"י ד"ה חייבת, ושם בתוד"ה אתי כתבו דדרשת הספרי הנ"ל הוא רק אסמכתא, וכ"כ ביבמות דע"ג ע"א ד"ה מה ובב"מ דנ"ג ע"א ד''ה ועולה, וע' בת' דהרשב"א פי' תר"ס

תוד"ה חדא, וא"ת א"כ מיד כשאמר חמץ בפסח יוכיח כו'. ע' בטעם המלך פ"ח ה"א מה' אישות

תוד"ה עיקרן. משמע שאף הקשים והעץ נאסרין כו', ע' נוב"י מ"ת חי"ד סי' נ"ה

תוד"ה והיתה, הקשה הרב ר' משה כהן דבפ"ק דמנחות אמר אי ממשקה ישראל ה"א היכא דלא היתה להן שעת הכושר כו'. וכן הקשו התוס' במנחות שם, וע' בירושלמי סוכה ספ"ד ובערלה פ"ב