אור הישר (חולין) כד

חאה"ע סי ר"ז ובתמים דעים להראב"ד סי' י"ב ובפר"ח ר"ס ע"ה ובפלתי סי' נ' סק"א ובבאר יצחק חי"ד סי' ה'

שם ראה צפור המנקר בתאנה ועכבר המנקר באבטיחים חוששין שמא במקום נקב נקב ע"כ, והנה בס' חרדים ספ"ד מצות ל"ת כ' בשם רשב"ץ דתאנה נקורה או אבטיח וכיוצא בו אסורין שמא אכל מהם נחש ע"ש, ולפי ברייתא דהכא מאי קמ"ל פשיטא דמה היכא דראה צפור או עכבר המנקרים בפירות, תלינן דבמקום נקב נקב היכא דאשכחינן בסתם נקובים, לא כש"כ דחיישינן לנקורי נחש וצ"ע כעת

רש"י ד"ה כתב לכתוב שידע לחתום שמו ע"כ, וביש"ש כתב שיכול לכתוב שו"ת ופס"ד ואף אגרת שלומים בצחות לשון נאה לת"ח

רש"י ד"ה בהמה בחייה בחזקת איסור שהרי אסורה משום אבמה"ח כו' ע"כ, וכ"פ הרי"ף והראב"ן בסי' ר"ט, אולם התוס' פירשו בביצה דכ"ה ע"א ובכ"מ דהוא חזקת שאינה זבוחה, וע' ברא"ש ורשב"א כאן ולקמן דל"ז ע"א תוד"ה השתא ומש"כ בחידושי שם, ואע"ג דניתקה מחזקה לחזקה דבחייה היתה בחזקת אבמה"ח או אינה זבוחה. ועתה מעמידים אותה בחזקת איסור נבלה כדכתב בתשובות מהרשד"ם חאה"ע סי' ר"ח, מ"מ לחדא חזקה נחשבת עד שיודע לך במה נשחטה, וע' בפתיחה לה' שחיטה מהפמ"ג ובש"ש שמעתא ה' פ"ב ופ"ו ובטו"א קונטרס אבני מלואים לחגיגה ד"ד ע"א וביד המלך ר"ה שחיטה ובעונג יו"ט סי' ס"ט וסי' ע'

רש"י ד"ה דאע"ג דאיתיליד. ותלינן בלאחר שחיטה וכשרה, ע' בת' מקום שמואל קונטרס חידושי דינים ליו"ד סי' פ"א ס"ב

רש"י ד"ה מי חיישינן שמא במקום נקב שהיה בו תחלה כו', ע' בפמ"ג סי' ל"ו במשבצות סק"ו

תוד"ה ואידך, ולר"ת נראה דההיא קשירה היינו הידוק כו'. ע' שם בביאור הגר"א לאו"ח סי' כ"ה סקכ"ב ובת' בשמים ראש סי' פ"ה ובכסא דהרסנא שם

בא"ד דאי קשירה ממש וכי בכל יום ילך אצל בר חבו כו' ע"כ, אמנם זהו רק לפ"מ דפירשו התוס' הני שכיחן כדאמר בב"מ תפילין בי בר חבו משכח שכיחי אולם לפירש"י דהני שכיחן שמצויין תדיר, א"כ לא יצטרך כלל לילך אצל בר חבו כי בטח ידע מעצמו מהרגלו התמידי בכל ימי חייו. וע' בס' התרומה ה' תפילין סי' רי"א

ומש"כ הרא"ש לדחות פירש"י דאדרבה יותר שכיחי כתב ושחיטה ע"ש אפ"ל דרש"י ס"ל דאף אם יהיה מצוי לו יותר כתב ושחיטה, מ"מ כיון דיוכל לעשותם גם ע"י אחר. ממילא לא רמי עליו ההכרח כ"כ ללמדם בעצמו. משא"כ תפילין וציצית להיותם חובת הגוף ואקרקפתא דגברא מנח, כן ברכת חתנים לכשיארע לו הרי לא יוכל למסור לאחרים לכן ישתדל יותר שלדברים אלו לא יצטרך לזולתו וממילא הני שכיחן לו יותר ולא צריך להזהירו עליהם, וע' במרדכי ה' תפילין

תוד"ה כולהו פי' בקונטרס עיקור דתנן שחט את הושט ופסק את הגרגרת ותימה דאין זה שייך להלכות שחיטה דזה פסול מפני שלא שחטו כו' ע"כ, ולעד"נ דשיטת רש"י ביאר הוא גופיה ז"ל בפרדס הגדול סי' רי"א וז"ל, כיצד עיקור הגרגרת מתפרקין חליות שלה זה מזה כיצד עיקור הושט כגון שנתלש מן הראש כלו כו' ע"ש הרי בהדיא דשיטתיה דושט להיותו גוש אחד עיקור שלו הוא כשנתלש מן הראש, אבל הגרגרת המחובר מחליות עיקור שלו לאו דוקא מן הראש אלא גם אם נתפרקו חליות שלה זה מזה נקרא ג"כ עיקור, ולא כהבה"ג שכ' בהדיא עיקור מאן דשחט חיותא ועקר ליה לקניא מן קועא, וכ"ה בשו"ע סי' כ"ד סט"ו עיקור כיצד כגון שנעקר הקנה או הושט מהלחי ומהבשר ע"ש הרי דאינו מחלק בין הסימנין ובשניהם איירי כשנעקרו מהלחי משא"כ לפירש"י כנ"ל. ומעתה לפ"מ שכתבו התוס' בתר הכי אליבא דבה"ג וז"ל לדברי ה"ג לאו טריפה היא אלא שכן הלמ"מ דאין שחיטה מועלת בסימן שמוט הנשמט חוץ למקום חיבורו בין בושט בין בקנה ואפילו עוף שהכשרו בסימן אחד אם נשמט האחד אין שחיטה מועלת בשני ע"ש, כמ"כ לפירש"י אם בשעת השחיטה נתלש הסימן מן הלחי או נתפרק הגרגרת בין החליות לאו טריפה היא אלא שכן הלמ"מ דלאו שם שחיטה עלה. ושפיר סמיך רש"י ז"ל להא דעיקור אהא דתנן שחט הושט ופסק הגרגרת, היינו דאם בשעת השחיטה אירע פסוקת הגרגרת מחוליא לחוליא לאו שחיטה היא מהלמ"מ אפילו בעוף וכמש"כ התוס' לפ"ד הבה"ג, וע' בכ"מ פ"ג הי"ד מה' שחיטה ובס' האשכול ח"ג סי' יוד ובס' התרומה ה' שחיטה

תוד"ה ואסורה באכילה משום דרוב פעמים שוחט שפיר ושריא מדאורייתא לא החמירו לעשות נבלה ע"כ, אינו מבואר אם כוונתם רק לבאר טעמא דר"א בן אנטיגנוס. או דהתוס' ס"ל הכי לדינא ויהבי טעמא לדעתם שלא פסקו כשאר הראשונים דהוא נבלה ומטמא במשא ובראב"ן סי' ר"ט משמע דס"ל כדעת התוס' דרק באכילה אסורה וכ"ה נמי בה' שחיטה דהלכות פסוקות המיוחסות לתלמידי רב יהודאי גאון. וע' בת' הרא"ש כלל כ' סי' י"ד ובחי' הגרע"א ליו"ד סי' ב' ס"ב ובת' סי' קס"ב

ע"ב מי קא מדמית איסורא לסכנתא סכנה שאני משמע דאי לאו משום סכנה היה עולה הדמיון ביניהם יפה, ולכאורה חילוק גדול יש בין הנושאים גופייהו, דאכילת ושתיית הנחש בימיהם היה שכיח טובא עד שיש לחוש ששתה בזמן מועט כזה כדי שיצא מתחת אזן כלי וישתה ויחזור לחורו כדאמרינן לקמן בסוגיין. והשתא כיון דאכילה הראשונה של הנחש היא קרובה לודאי כ"כ, לכן אם ראה צפור המנקר בתאנה ועכבר המנקר באבטיחים, שפיר יש מקום לחוש שמא במקום נקב נקב דבלאו ניקור הצפור והעכבר היה לנו ג"כ לחוש, נמצא דרק החשש הראשון גורם להחשש השני שיבא, משא"כ