אור הישר (חולין) רלו

שזהו דעת הרמב"ם ז"ל עכ"ל ובדרך זה הלך ג"כ הש"ך שם סקט"ו, דמש"כ הרמב"ם דאין לוקה על אכילתו משום בב"ח, אתא לאפוקי בזה דמשום דם לוקה ואע"פ שבשלו, ופליג אסוגיא דמנחות ואנן לא קיי"ל כוותיה וע"ש בנקוה"כ

ולולא דבריהם היה נלע"ד לסלול מסילה חדשה בדעת הרמב"ם באופן דגם איהו ס"ל דם ש שבשלו אינו עובר עליו. אלא דאיהו ס"ל דסוגיא דמנחות לא פגע ולא נגע עם סוגיא דהכא לפ"מ שפירש"י שם וז"ל דם שבשלו בין דחולין בין דקדשים ואכלו אינו עובר עליו דהא לא חייבה תורה אלא על הדם הראוי לכפרה ודם קדשים משבשלו לא חזי למילתיה ונפיק מתורת דם כו', ועמש"כ בחידושי לעיל דע"ד ע"ב

ומשנה מפורשת היא בזבחים דע"ז ע"ב דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר וכ' שם התוס' דאם נעשה דיהא פסול דאם יש בו מראית דם דקתני היינו מראית דם גמור ולא חזותא בעלמא ע"ש, והשתא בדם שבשלו בחלב, אם ללקות על דם זה משום אכילת דם. הרי גם בזולת הבשול תיכף משעת תערובתן כשהתערובות עוד צונן, ג"כ אינו עובר דמאז אינו ראוי לכפרה דנשתנה מראה הדם, ולא יהא אלא מים, וסוגיא דמנחות הרי איירי בסתם בשול דם בלא תערובות אלא דזעירי חידושא חדית, דהבשול יוכל לבטלו מתורת דם בין בחולין בין בקדשים. משום דאינו ראוי עוד לכפרת זריקה. משא"כ בסוגיין בלא"ה נתבטל מטעם התערובות בחלב קודם הבשול כנ"ל. ולפ"ז אדרבה, משום עבירת הלאו דאכילת דם לא הוצרך הרמב"ם להשמיענו, דבודאי לא עבר מזמן התערובות בחלב גם קודם הבשול, רק משום דאמרינן לעיל גדי להוציא את הדם הלא דאיצטריך קרא א למעוטיה מכלל בשר. והתוס' ג"כ נסתפקו בשבת דע"ז ע"א ובכ"מ אי דם חשיב כבשר, כדהבאתי בחידושי לעיל דקי"ג ע"ב בתוד"ה דם, משו"ה הוצרך הרמב"ם להשמיענו דאינו לוקה על אכילתו משום בב"ח. דלאו בשר הוא וטעמו אי משום דרשה דגדי להוציא את הדם או כדמסקינן דם לאו גדי הוא, ומש"כ רש"י לעיל דקי''ג סע"ב דאילו למעוטי דם כו' דאאחע"א ע"ש, הוא משום דקאי על הבשול ולכתחלה, והרמב"ם איירי באכילה ודיעבד כנלע"ד

שם והמוחל הרי הוא כשמן. בתוס' שבת די"ז ע"א ד"ה גוזרני. משמע שהי"ל הגרסא במשנה מוהל השמן כשמן. וע''ש דקמ"ד ע"ב ובתוד''ה אמר ובר"ש מכשירין פ"ו מ"ה ובירושלמי דמאי פ"ו ה"ד ובמפרשים שם

שם אר"ל ל"ש אלא להכשיר את הזרעים אבל לענין בשול בב"ח מי חלב אינן כחלב. ע' בבשמים ראש וכסא דהרסנא סי' רפ"ה ובח"ס חי"ד סי' ע'

שם משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא, ע' ר"ש נגעים פ"ד מ"ג

רש"י ד"ה הפגול והנותר אלמא אע"ג דאסירי וקיימי אתי איסור בב''ח וחייל עלייהו וה"ה נמי אם בשל חלב בחלב כו' ע"כ, וקשה הלא לשון התוספתא הוא כך. הפגול והנותר והטמא שבשלן בחלב חייב עליהן משום פגול נותר וטמא ע"ש, נמצא דהחיוב אינו כלל משום בשר בחלב, ואדרבה איסור בב"ח לא חייל על פגול נו"ט, ובודאי גם התם טעמא כדהכא משום דאין איסור חע"א, ולא מיסתייה דלא תקשה מהתוספתא כדאמר בגמרא מיתיביה, אלא דמסייע נמי, דהא כל השקלא וטריא בסוגיין הוא. אם לא התרו בו משום אכילת חלב אלא משום בב"ח כדפירש"י, ובזה יש מקום לאמר אאחע"א, אבל על איסור אכילת חלב ודאי חייב, דהוא איסור קדום, ואיך יעלה על הדעת דבישולו בחלב יפקיע איסור דאכילת חלב, וה"נ א''א לאמר דבשול הפגול בחלב יפקיע ממנו איסור פגולו, וממילא דמיין להדדי, ומאי האי דקאמר בגמרא מיתיביה, וצ"ע כעת, שוב הראני ח"א במנחת בכורים דמשבש להתוספתא וכ' דחייב עליהם משום בב"ח גרסינן ע"ש, ולע"ד לא יתכן דבמקום חייב עליהן משום פגול נותר וטמא, דגרסא זו מורה דאין אחע"א, יאמר דצ"ל חייב עליהם משום בשר בחלב, דמלמדנו בזה ההיפוך דאחע"א, ואם נבא לשבש, טוב יותר לאמר דתיבות עליהן משום פגול נותר וטמא מיותרים, וצ"ל חייב. ותו לא. כמו שהוא בגמרא, וממילא מתפרשא האי חייב על בב"ח, וע' בחסדי דוד וצ"ע

תוד"ה כיון דעל אכילה לא לקי תימא אימא איפכא כדאמר בסמוך כיון דאבשול לקי אאכילה נמי לקי עכ"ל, ולכאורה נמצא ג"כ דוגמתו במתניתא דתני לוי לעיל דק"ח ע"ב. כשם שלוקה על אכילתו כך לוקה על בשולו ע"ש והשתא אמאי לא נימא נמי כמו שהבשול קשור אל האכילה בדין מלקות בנוגע לשיעורן, כמ"כ יהיו קשורים זל"ז למלקות גם בנוגע לאיסורן, וכמו דגבי בשול אסור ולקי כן ילקה גם על אכילתו

אך ז"א דהתם החצי זית בשר שבשל עם החצי זית חלב איסור אחד הוא. ושפיר תני לוי כיון דלוקה על אכילתו. הרי בע"כ משום דרחמנא אחשביה להאי איסורא ללקות עליו. כך יהיה לוקה גם על בשולו, דבאיזה אופן תחלק ביניהם. משא"כ במבשל חלב בחלב שהם שני איסורים. בזה יש מקום גדול להפריד בין הדבקים ולאמר, דעל אכילה לא לקי משום דאאחע"א ואבשול לקי מפני שהוא בכלל גדי

ובעצם תמיהת התוס' היה נלע"ד ליישב בפשוטו, דבזה גופה פליגי הני תרי לישני. דמ"ד לקי אאכילה באיכא דאמרי סבר דבמה דאפקה קרא לאכילה בלשון בשול, גלי רחמנא דהכא חל איסור על איסור, ומשו"ה לקי הכא אאכילה אע"ג דבעלמא אאחע"א, ולישנא קמא ס"ל דאפילו לפ"מ דאפיק רחמנא לאכילה בלשון בשול, מ"מ קיימא האי כללא דאאחע"א, ולפ"ז דרי לא לקי על אכילה. ומשו"ה לא לקי נמי אבשול, דלהכי גופה אפקה רחמנא לאכילה בלשון בשול, כדי להורות דמיון בשול לאכילה להאי פרטא דמבשל חלב בחלב. דלא לילקי אבשול

תוד"ה המבשל במי חלב פטור. איסורא מיהא איכא כו'. וכן העתיק דבריהם הרשב"א בחידושיו ע"ש, ומשמע דאסור מדרבנן כמו בכל פטור אבל אסור