אור הישר (חולין) רלג

ע"א רמי פוזמקי ומצלי, ובכל המקומות הנ"ל לא נוכל לפרש בלשון השלכה רק בלשון נתינה או הנחה

לכן נלע"ד דהשאילתות והבה"ג ס"ל כדעת התוס' לעיל די"ד ע"א ודל"ג ע"א דלצלי א"צ מליחה כלל, ולהכי כתבו דקא בעי למירמא בישרא בקידרא, להניח ולתת בשר בקדירה לבשל, אז אסיר עד דמלח ליה שפיר ומחוור ליה שפיר. ואתו לאפוקי בזה צלי. והוא ממש לשון התוס' לעיל דצ"ו ע"ב בד"ה אבל, דבלא מליחה א"א לבשל דאין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו כו' ע"ש

עוד נראה לדייק בלשון הראשונים הנ"ל, דכמו שמואל בסוגיין דאיירי נמי כשבא לבשלו דלצלי א"צ מליחה. רק לבשול הלא צריך שיצא כל דמו קודם, ולה"ק אין הבשר יוצא מידי דמו, פי' בסתם מליחה רק ע"פ שני תנאים, והיינו דקאמר אא"כ מולחו יפה יפה. ומדיחו יפה יפה, היינו המליחה עד כדי שיתקלקל טעם הבשר מרוב המלח כדכ' ו תוס' לעיל דקי"ב סע"א ובס' התרומה כי' ס"ב. וההדחה המרובה להעביר המלח הנאסר מן הדם. דבזולת ההדחה הוי המלח גופה כחתיכת איסור שאסור להניח בקדירה. וע' בס' התרומה סי' נ"ב וביראים סי' קמ"ו ובראב"ן סי' כ"ד ובס' האשכול ח"ג סי' כ"ז. הרי דיתרון המליחה ויתרון ההדחה מעכבים, ובדרך זה ממש כ' הבה"ג והשאילתות, דהיכא דקא בעי למירמא בישרא בקידרא, אסיר עד דמלח ליה שפיר, ומחוור ליה שפיר, היינו שיהיו שני תנאים אלו. וסמכו לדבריהם תיכף הא דאמר שמואל אין הבשר יוצא מידי ד דמו אא"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה כנלע"ד, וע' בס' הארוך מש"ך ס"ס ס"ט ובחידושי באר שבע בסוגיין

שם ר"ה אמר מולח ומדיח במתניתא תנא כו' ול"פ הא דחלליה ביה טבחא כו', ע"פ סוגיא זו בלתי מובנים דברי הרשב"א בתשובה סי' תת"ע וע' בראב"ן סי' כ"ד, וברוקח סי' ת"י נשתנה הגרסא דבסוגיין במקצת, וע' בהגהת מנחת אהרן לס' הערוך מש"ך סי' ס"ט ובפמ"ג ר"ס ע"ו ובפתיחתו לה' מליחה שם ובת' מקום שמואל קונטרס חידושי דינים ליו"ד סימן ס"ט ס"ב

שם מלח ליה במלחא גללניתא ומנפיץ ליה. ע' ש"ך סי' ס"ט סקכ"ט ובביאור הגר"א שם ולה' פסח סימן תמ"ז סעיף קטן ל"ד ובחידושי באר שבע בסוגיין

שם אין מחזיקין דם בבני מעיים תרגמא אכרכשא ומעייא והדרא דכנתא, נראה דלהכי קאמר הכא תרגמא מפני שבני מעיים נקראו דברים הרבה מהאברים הפנימיים כמש"כ הרא"ש באלו טרפות סי' ל"א ובשבלי הלקט ה' טרפות סי' י"ב ובס' הערוך מש"ך סי' ל"ט ובפר"ח ר"ס ע"ה, ומשו"ה מפרש דבני מעיים דהכא הוא רק אכרכשא ומעייא והדרא דכנתא. ולפי"ז מדוקדק נמי לשון הברייתא לעיל דנ"ו ע"ב באלו בני מעיים אמרו בקורקבן בלב ובכבד. וע"ש תוד"ה באלו ובס' מעשה הגאונים סי' ד' ובאשכול ח"ג ס"ס כ"ז ובתשב"ץ ח"ד סי' ג' וברדב"ז ח"ב סי' תרפ"ט ובת' כנסת יחזקאל סי' כ"ז

שם תרגמא אפרכשא ומעייא והדרא דכנתא. וכ"ה הגרסא בה"ג ה' דם. אבל בשאילתות פ' וישלח סי' כ"ד ליתנייהו לתיבות כרכשא ומעייא וע"ש בהעמק שאלה. וע' תשב"ץ ח"א סי' ס"ט ובת' כנסת יחזקאל סי' כ"ה

שם אין מניחין בשר מליח אלא ע"ג כלי מנוקב. ע"ל דקי"ב ע"ב תוד"ה ודגים ובפרדס סי' דכ"ו ובמעשה הגאונים סי' ו'. ובחידושי. באר שבע בסוגיין

שם תרי מ"ט לא משום דפריש מהאי ובלע האי כו' אלא ל"ש, זהו דוקא במליחה, אי מטעם דם משריק שריק או משום כבולעו. כך פולטו כדכ' בס' התרומה סי' ס"ז, אבל בכלי שנטף בו איסור מגעיל כולו. משום דבשאר איסור פולט ובולע תדיר תדיר כדכ' הרשב"א בת' סי' רס"ג, ובזה מובן דברי הרוקח בסי' תפ"ה, וע"ש סי' תי"ח ובת' הרא"ש כלל ב', סי' י"ז ובחידושי באר שבע בסוגיין

שם השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה כו' איבעיא להו היכי קאמר כו' א"ד לדידיה נמי אסור. ולכאורה יל"ד הלא אם נימא דאסור, מאי האי דקאמר השובר מפרקתה. הרי שמואל גופיה היה צריך לאמר בדבריו אסור לשבור. ומכש"כ לשיטת רש"י דלית ליה תקנתא אף במליחה וצלייה. וכל לשון השובר משמע דרק לאו שפיר עביד. משום שמכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באברים, והר"ן גופיה שהקשה לדעת רש"י דאין לו תקנה כי היכי דאמר גוזל את הבריות הול"ל מאכיל דם את הבריות דחמיר טפי ע"ש. ולפמש"כ טפי הי"ל להקשות על לשון השובר. ולא קאמר אסור לשבור המפרקת כו'

ונראה דהנה לעיל רפ"ב אהא דאמרינן דקרא דזבחת אתא דלא לשוייה גיסטרא, ישנם שני פירושים אם הוא בתורת איסור ומטעם דרסה, או קרא אתא לגלות דא"צ יותר מחתיכת שני הסימנין, וע"ש בשני דבורי רש"י ד"ה דלא לשוייה ובמ"מ פ"ב ה"ט מה"ש, וע' בת' מקום שמואל קונטרס חי' דינים ליו'"ד סי' כ"ד

ובאמת אם רק לא דרס אלא שבדרך שחיטתו חתך את כל המפרקת כשרה אם יש בסכין מלא צואר כדתנן התם ד"ל ע"ב, ולפ"ז לא מצי שמואל למימר אסור לשבור המפרקת קודם שתצא נפשה. דאז הוה משמע אפילו עשה כן בדרך שחיטתו, ובאמת אז כשרה וכל חידושיה הוא אם עשה בדרך שבירה קודם שתצא נפשה. אבל אחר גמר שחיטה כשרה של שני הסימנין, בזה אשמעינן דלאו שפיר עביד שיוכל לבא למכשולים גדולים כדחשיב, וקמבע"ל להש"ס אם יוכל לבא גם לאיסור דם שלא תצא גם ע"י מליחה וצלייה לפירש"י. או עכ"פ אסור ליה לאכול באומצא אליבא דכו"ע. וע' בס' האשכול ח"ג סי' יו"ד ובמש"כ בחידושי בסמוך ע"ד רש"י

במשנה המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו עובר בל"ת, ולכאורה אמאי לא תנא