אור הישר (חולין) רכו

אינן אסורין רק כתוך העיר אבל בתוך התחום מותרין לאכול, ומכש"כ האורח דרק מצד נתינת חומרת המקום שהלך לשם אתינן עליה, הרי די אם נאסור אותו בתוך העיר, אבל מה מקום לאסור עליו גם את התחום עד שהוצרך לצאת חוץ לתחום. ואפ"ל משום דבנדרים הלך אחר לשון ב"א, משא"כ במנהג המקובל על בני העיר נחשב גם התחום בכלל האיסור. אבל חוץ לתחום דינו כמדבר וכדאמר רב אמי בפסחים דנ"ב ע"א, וע' בפר"ח לה' פסח סי' תס"ח סק"ד ושם בקונטרס מנהגי איסור סי' כ"ה וברמ"א ה' גיטין סי' קכ"ח סי"ד ובביאור הגר"א שם סקכ"ג ובמראה הפנים לירושלמי ב"ב פי"ד ה''ז

שם ודלמא מיי"נ הויא א"ל לאחר יב"ח הוו, ע' ט"ז יו"ד סי' קכ"ג סק"ח ובזר זהב על ס' המכריע סי' כ"א ובחידושי ח"ס לע"ז דל"ד ע'"א

רש"י ד"ה והא, דאי בקדירה אמאי מותר הא יצא החלב וחזר ונבלע. ע"ל דק"ט ע"ב תוד"ה אינו ומש"כ בחידושי שם

רש"י ד"ה בקעה. ראה שהיו מזלזלים באיסור בב"ח והחמיר עליהם, ע' ת' מהרשד"ם חי"ד בדיני או"ח סי' נ"ב

רש"י ד"ה פטור מן התפילין מפני שצריך לחלצן תדיר, וכ' עה"ג דבכתובות דק"ד ע"א כ' התוס' הטעם לפי שאין יכולין ליזהר היטב ע"ש וכדברי התוס' הוא גם במרדכי ה' תפילין. ולע"ד שניהם לדבר אחד נתכוונו, דלפי שאין יכולין ליזהר היטב זה גורם שיצטרך לחלצן תדיר, וע' מג"א ר"ס ל"ח

תוד"ה דאתנייה, ואין חילוק בין מניקה לשאינה מניקה כו' ע' בשו"ע סי' צ' ס"א ובביאור הגר"א שם סק"ה ובמש"כ בחידושי בגמ' לעיל בסמוך

ע"ב אדהכי אייתיה לההוא גברא דלא הוה מוקר אבוה ואמיה כו' ע' שאילתות פ' קדושים סימן ק"א ובשאילת שלום והעמק שאלה שם

שם כפתוהו אמר להו שבקוהו כו', ע' מרדכי פ"ק דב"ב רמז ת"צ ובכתובות רמז קנ"ט ובמל"מ פ"ג הי"ד מה' עבדים

שם דתניא כל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד שלמטה מוזהרין עליה. פי' שמתן שכרה של המצוה מבואר בתורה: כמו גבי כבוד אב ואם דכתיב אצל המצוה למען יאריכון ימיך. דאל"כ תקשה לד' נתן דקאמר בספרי ס"פ שלח, דאין לך כל מצוה ומצוה שאין מתן שכרה בצדה וע' מנחות דמ"ד ע"א, האם לדידיה אין חיוב על הב"ד לכוף לקיים שום מ"ע, וע' ר"ה ד"ו ע"א ובתוד"ה יקריב ובת' הריב"ש סי' שצ"ב וברמ"א יו"ד סי' קס"א ס"ה ובחו"מ סי' צ"ז סט"ז ובסמ"ע שם סקל"ה ובט"ז יו"ד סי' ר"מ סק"א ובתומים ר"ס ק"ז ובקצוה"ח ר"ס כ"ו ובת' ח"צ סי' א' ובח"ס חח"מ סי' קע"ז ובת' דבר אברהם סי' ל"ז

שם א"ל חזינא לך דחריפת טובא, ולכאורה מאי חריפותא בהא דעכבינהו מלכופו, הלא בירושלמי דפאה פ"א ה"א מסיק ר' יוסי בי ר' בון הלואי הוון כל שמועתה ברירי לי כהדא שכופין את הבן לזון את האב, וע' קידושין דל"ב ע"א ובתוד"ה אורו. ומשו"ה צ"ל בסוגיין דלא הוה מוקיר אבוה ואימיה לא איירי בפרנסה, רק סתם לא נהג בהם כבוד אב ואם, וע"ז בעו להלקותו, והורה להם מדתניא דזהו מ"ע שמתן שכרה בצדה שאין ב"ד שלמטה מוזהרין עליה

ועפ"ז ניחא נמי דלא תקשה מברייתא זו על הני אמוראי בבבלי וירושלמי שם דפליגי אם כופין לבן על פרנסת האב. הלא היא מ"ע שמתן שכרה בצדה ואין כופין עליה, דבע"כ זהו בסתם כבוד או"א, ואינהו פליגי בחיוב פרנסתם, ומסקו דבזה כופין

שם אי הוית באתרא דרב יהודה אחוינא לך חורפאי, והנה המהרש"א הק' בב"ק דנ"ט ע"ב, אהא דאלעזר זעירא אמר גברא רבה אנא, מנדרים דס"ב דר"ע אמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה ע"ש, ולפי דבריו תקשה יותר בסוגיין: דהא ר"ט היה אז בסכ"נ ממש, ואלעזר זעירא עכ"פ חבשוהו עד שיתברר משפטו, ובתוך כך חפץ להנצל מיסורים. אבל הכא הלא כבר הכירו ר"ח לת"ח גדול. ומה ראה הוא לאמר על עצמו שהוא חריף יותר מכאשר הכירו ר"ח, ולא עוד דקא"ל נמי אי הוית באתריה דרב יהודא אחוינא לך חורפאי, כאילו אמר פה צר לי המקום להראות חריפותו. ורק באתריה דר"י שנמצאים ת"ח יותר גדולים שם המקום מסוגל יותר לזה, ומצאתי במהר"ם שי"ף שכ' אי הוית באתריה דר"י ר"ל שהיית שוכן עמי תמיד כו' ע"ש

לכן נלע"ד לעשות את כל המעקשים למישור, דהנה בנדרים דס"ב ע"א אמרינן רבא רמי כתיב ועבדך ירא את ה' מנעוריו וכתיב יהללך זר ולא פיך הא באתרא דידעי ליה הא באתרא דלא ידעי ליה ע"ש, ולפ"ז אפ"ל כיון דכל הילפותא להתיר באתרא דלא ידעי ליה הוא מעובדיהו, ואיהו הרי אמר כן בשעה שאליהו אמר לו לעשות דבר, שלפי דעתו היה בזה ספק סכנה של מות כמבואר בקרא, משו"ה י"ל דאף באתרא דלא ידעי ליה הותר לו עכ"פ אם יאמר כזאת להנצל מצער או מהפסד, אבל בלא"ה אין מקום לאמר שבלא שום מטרה, מותר להכריז על עצמו צורבא מרבנן אנא גברא רבה אנא, והנה ד"ט שפיר נצטער מפני שהיה ת"ח גדול ועשיר גדול, והי"ל לפייסו בדמים דקאמר בש"ס נדרים, היינו להנצל בעשרו ולא יצטרך להכריז על עצמו שהוא טרפון הנודע בתורתו יותר מבעשרו, ואלעזר זעירא הלא היה חבוש, ולהנצל מן הצער הלא שרי לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה, ומאי דאמר להו בפה מלא גברא רבה אנא, ולא אמר להם ד"ת שיכירוהו בעצמם שהוא אדם גדול. אפ"ל דהת"ח דסבור יוהרא הוה לא חבשוהו בידיהם, רק כשהלכו מאתו פקדו לשוטריהם לחבוש אותו. והם היו אנשים פשוטים עד שאין נופל שיאמר להם ד"ת, ולא הי"ל עצה אחרת להנצל, רק שיאמר להם בסתם גברא רבה אנא ודברים אלו מסרו השוטרים אל הת"ח, עד שבאו לתהות על קנקנו, ואז אמר להו או אתון בעי מנאי מילתא או אנא איבעי מינייכו מילתא כו'. והש"ס קיצר