אור הישר (חולין) רכה

שרא לן כו', ע' בת' מהרשד,ם חי"ד סי' קנ"ב ומש"כ בחידושי לעיל ס"פ אלו טרפות

שם כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה כו', במד"ר אחרי פכ"ב ה' מתיר אסורים כו' יותר ממה שאסרתי לך התרתי לך כו' ועיין שם בפ' ראה פ"ד ובתנחומא שמיני סי' ח' ובילקוט שם רמז תקל"ו ולתהלים רמז תתפ"ח

שם אסר לן דמא שרא לן כבדא ע"כ, והיינו דבעי ר' ירמיה בירושלמי תרומות פ"י ה"ו שלקה בחלב מהו ולא איפשטא, וע' בס' המכריע חי"ד סי' י"ז ובפלתי סי' ע"ג סק"ב ובחו"ד שם סק"ז

שם חזיר מוחא דשיבוטא, הכא פירש"י דג ששמו שיבוטא ובע"ז דל"ט ע"א תוד"ה וסימניך כתבו דהוא עז של ים, וע' פר"ח ליור"ד סי' פ"ג סק"ד ובת' הרמ"א סי' נ"ד ובברכי יוסף חי"ד סי' רצ"ז סקי"ד ובשעה"מ פ"ט ה"ה מה' כלאים

שם גירותא לישנא דכוורא, ע"ל דס"ב ע"ב רש"י ד"ה חזיוה ובנדה ד"נ ע"ב רש"י ד"ה והיינו

שם זויקו לה כחלי והא אנן תנן קורעו כו' ע' פר"ח סי' צ' סק"א ובפלתי שם סק"א וסק"ב

רש"י ד"ה הא קמ"ל, דצלי נמי קרי בשול דכתיב בד"ה ויבשלו הפסח. וכ"כ רש"י בסוף העמוד וע"ל ע"א תוד"ה הלב ובדף צ"ו ע"ב תוד"ה אבל ובמש"כ בחידושי שם, וע' פר"ח סי' פ"ז סק"ב ובחידושי באר שבע בסוגיין

תוד"ה אינו, פי' בקונטרס כו' משמע שרוצה להעמיד כולה שמעתתא דכחל לצלי דאי לקדירה אמאי מותר הא יצא חלב וחזר ונבלע כו' ע"כ. וע"ל דק"י ע"א רש"י ד"ה והא וקשה דבפרדס סי' רמ"ה כתב רש"י בפירוש כחל שבישלו לחודיה בקדירה שלא בישל בה בשר מותר אבל לכתחלה אסור לבשל אפילו בקדירה שלא בישל בה בשר כו' ע"ש, הרי בהדיא דאפילו בקדירה התיר בדיעבד אם רק לא בישל בה בשר, ולא חייש להא דבולע אח"כ החלב שיצא, וע"ל דצ"ז ע"ב בשני דבורי התוס' המתחיל וכחל ובתרומת הדשן סי' קפ"ב ובפר"ח סי' צ' סק"א ובביאור הגר"א שם מסק"ו עד סקי"ד

תוד"ה לב, וא"ת אדרבה דוק מינה איפכא אינו עובר עליו הא איסורא איכא כו', ע' אור שמח פ"ט ה"ו ממ"א

תוד"ה דלמא לב. משום דשיע ולא בלע אפילו לקדירה או לצלי משום דכבולעו כך פולטו כו', ע' בת' מהר"ח אור זרוע סי' ה'

תוד"ה נדה, בסלוק של פרשת פרה יסד ר' אליעזר הקליר כו' והכל עשה ע"פ הירושלמי, ע' חגיגה די"ג ע"א תוד"ה ורגלי ובשבלי הלקט ענין תפלה סי' כ"ח ובה' מילה שם סי' ז'

תוד"ה ההוא, ור"ת פירש דהא דצריך קריעת שתי וערב וטחו בכותל לקדירה היינו קדירה עם בשר כו', ע"ל בסמוך תוד"ה אינו ומש"כ בחידושי שם

בא"ד דאי בהדי בשר נעשה הבשר נבלה כו' ע' פלתי סי' צ"ב סק"י

דף ק"י ע"א ורב בקעה מצא וגדר בה גדר. כמה פעמים בש"ס מצינו כן דוקא על רב ולא על תנאים ואמוראים אחרים. כדביאר באגרת דרב שרירא גאון בדברו אדות נשיאותם דרב ושמואל. דרב הניח לשמואל לישב בנהרדעא דהיה מקום תורה והוא אתרחיק בדוכתא דלא הוה ביה תורה וישראל נפישי הוו התם דאפילו איסור והיתר לא הוו ידעי, בכדי להרבות תורה במקומות כאלו ע"ש

שם אנא כחל של מניקה שניתי לו כו', בתשובות הרמב"ם סי' ע"ג ובפרדס סי רמ"ה ובראב"ן סי' י"ד אינם מחלקים בין מניקה לשאין מניקה. וכ"ה דעת הרמב"ם והמחבר. אולם בס' האשכול ח"ג סי' כ"ז כתב דכחל גדיים קטנים שאין דרכם להיות חלב בהן אם בשלם עם בשר הכל מותר ולא מחזקינן איסורא. וע' בת' מהר"ם ב"ב סי' רי"ש וסי' שכ"ט

שם אי לאו דשמיע לה מבי נשא ופי' רגמ"ה מבי נשא מבית אביה ע"כ, והנה רש"י בשבת דכ"ג ע"ב כ' דבי נשא אביו ואיכא דאמרי חמיו, וע"ש בתוס' מה שהאריכו בזה, ולא הביאו מהא דבסוגיין. דהענין מורה דבי נשא הוא אביה וכפי' רגמ"ה וצע"ק

שם רמי בר תמרי דהוא רמי בר דיקולי מפומבדיתא, הנה העץ שנקרא בלשון הכתוב תמר נקרא בלשון הש"ס דקל, וכדפירש"י בסוכה דל"ב ע"ב שתי תמרות שני דקלים. ועפ"ז י"ל שהיו שם אנשים שקראו לו רמי בר תמרי על שם הכתוב, ומהם שהיו קוראים אותו רמי בר דיקולי כפי המדובר אז בלשון ב"א, ומשום סימן שהיה אז בפומבדיתא איש אחר. שנקרא ג"כ רמי בר תמרי ואביו לא היה נקרא כלל בשם דיקולי, או להיפוך, ולכן עשו לו סימן בש"ס שהיה נקרא בשתיהן, וכה"ג במנחות דכ"ט ע"ב לפ"מ דתיקן הגרסא שם בשטמ"ק

אולם אם הגרסא נכונה כמו שהיא בגמרא שם, אז תהיה לכאורה ראיה למש"כ בנוב"י מ"ת חאה"ע סי' ע"ט, שאין להקפיד להשתדך עם חתן ששמו כשם אבי הבתולה. ור' יהודא החסיד דתיקן למשפחתו דוא דתיקן כמש"כ הנב"י ע"ש, דבגמרא שם אמרו בהדיא דשמו של חמוה דרמי בר דיקולי הוה ראמי בר תמרי זולת אם נחלק, דשם הראשון הוא ראמי באלף והשני רמי, לפי גרסת הש"ס שם לפנינו, ועפ"ז היו ניכרים במבטא בלשונם ואכמ"ל

שם איקלע לסורא במעלי יומא דכפורי כו', ע' בט"ז ולבושי שרד לאו"ח סי' תר"ה

שם ולית לך נותנין עליו חומרי המקום כו', עמש"כ בחידושי לעיל די"ח ע"ב וד"נ ע"א

שם א"ל חוץ לתחום אכלתינהו, ולכאורה אמאי הוצרך לצאת חוץ לתחום. הרי אפילו בנודר מן העיר דאיהו גופיה שויא אנפשיה חד"א ליהנות מן העיר, אפ"ה מותר ליכנס לתחומה כדתנן בנדרים דנ"ו ע"ב, והכא דכל האיסור על בני העיר גופייהו הוא רק מצד המנהג, הרי היה מקום לפ"ז לאמר דגם אינהו גופייהו