אור הישר (חולין) ריט

שם ת"ר נט"י לחולין עד הפרק כו', הכא משמע דברייתא היא. ובירושלמי ברכות פ"ח ה"ב קאמר הכי ר' יוסה בשם ר' חייא בר אשי ור' יונה ור' חייא א בר אשי בשם רב

רש"י ד"ה האכילו, וכשעכו"ם בא בחנותו מאכילו נבלות פו'. בב"י יו"ד סי' קי"ז הביא בשם ראבי"ה מהך דהכא, דמותר לעשות סחורה בדבר טמא, דהא אכסנאי יהודי היה והאכילו בשר חזיר ע"ש, וכ"כ בשערי תשובות למהר"ם ב"ב סי' נ"ב

ולע"ד בלתי מובן ההוכחה כ"כ, די"ל שלא היה רוח חכמים נוחה ממסחר זה, רק לא היה אז יד ישראל תקיפה למנעו מלמכור לעכו"ם בשר חזיר. ומכש"כ לפי המבואר במד"ר בלק פרשה כ' ובתנחומא שם סי' ט"ו. שהיתה מעשה זו בשעת הגזירה ושלא יכירו בו שהוא יהודי, בודאי שיש לדחות קצת ראיה זו, וע' במהרי"ק שרש פ"ח ובש"ך יו"ד סי' קע"ח סק"ד ובמש"כ בחידושי למעילה די"ז ע"ב, וע' בברכי יוסף חא"ח סי' קפ"א סק"ו

רש"י ד"ה אתא, והם היו יודעין דרב דימי אתא מארץ ישראל מקמי רבין ע"כ, ועפ"ז מובן מאי דבכל הש"ס הזכיר מסדר הש"ס, כי אתא רב דימי א"ר יוחנן, ובתר הכי כי אתא רבין אר"י ולא להיפוך

רש"י ד"ה אין נוטלין, וחזקיה תנא הוא ע"כ, והנה התוס' ג"כ ל"פ אהא דחזקיה תנא, וכ"כ בהדיא בע"ז דל"ח ע"ב דחזקיה תנא היה, ובסוגיין נמי לא אמרו אלא דיש לחלק באופן אחר מבלי לאמר דחזקיה פליג אדלעיל

אמנם לפמש"כ התוס' בכתובות ד"ח ע"א אהא דרב תנא הוא ופליג, דר' יוחנן שהיה אמורא לא היה מחזיק רב כתנא דפליג עליו בכל דוכתא. וה"נ צ"ל דר' יוחנן לא החזיק לחזקיה כתנא דפליג עליו הכא ובכמה מקומות והשתא קשה אם ר' יוחנן לא היה מחזיק לרב וחזקיה בתנאים, מנ"ל לרש"י ותוס' להחזיק לחזקיה בתנא, כן לסתמא דגמרא לאמר רב תנא הוא ופליג, אם ר' יוחנן שהיה עמהם בזמן אחד ולא ס"ל הכי, כן בשבת דצ"א ע"ב גבי אגד כלי אי שמיה אגד ובפ"ק דמעילה דהיתר שחיטה או היתר אכילה שנינו דמותבינן לחזקיה ממשנה וברייתא ולא משני דתנא הוה ופליג

וביותר דשמואל ראה בסיפרא דאדם הראשון. דרבי ור' נתן סוף משנה כדאמרינן בהפועלים דפ"ו ע"א, ופירש"י סוף התנאים, וחזקיה בנו של ר' חייא הלא היה צעיר הרבה מרבי, כדאמרינן בסנהדרין דל"ח ע"א דרבי גופיה אמר על יהודא וחזקיה אגברו חמרא אדרדקי, וכן רב שהיה תלמידיה דרבי כדאמרינן לקמן דקל"ז ע"ב. ויש להאריך בזה אבל לא באתי רק לעורר במה שיש לעיין בזה

רש"י ד"ה דאפסקינהו, ואין שם שיעור מקוה אבל מחוברין למקוה כו'. ע' באו"ח סי' ק"ס ס"ז ובביאור הגר"א שם ס"ק י"ב

רש"י ד"ה וש"מ מדברכו כל חד וחד לחודיה לאחריהם כו' ע"כ, אולם בברכות דמ"ה ע"ב פירש"י מצוה ליחלק ולברך כל אחד בפ"ע בין ברכת המוציא בין ברכת המזון. ואפשר לחלק בין פת לפירות, וע' בסוגיין תוד"ה וש"מ

תוד"ה חמי האור. כשאין היד סולדת כו' ע"כ, וכ"כ בס' הפרנס סי' צ"ה

תוד"ה מים, דהתם מיירי שנפסלו משתיית בהמה מחמת שהטיט עב כל כך כו'. ע' בר"ש מקוואות פ"ב מ"י ובמרדכי ברכות רמז קצ"ג ובת' הרא"ש כלל מ"ח סי' א' ובשבלי הלקט סי' קל"ב ובת' מהרשד"ם חי"ד סי' קצ"ח ובנוב"י מ"ת בחתימת הספר

תוד"ה מצוה קמא, וא"כ מאי ועוד כו'. בישוב קושית התוס' ע' במה"פ לירושלמי חגיגה פ"ב ה"ה

בא"ד וי"ל דתקנו משום נקיות ע"כ, וכ"כ בת' הרא"ש כלל מ"ח סי' ב'

תוד"ה מצוה השני, דאסמיך ליה אקרא דלאו דרשה גמורה היא כו', וכ"כ רש"י בסוגיין. וע' בס' האשכול ח"א סי' ט"ז וברוקח סי' שכ"ח

תוד"ה וש"מ, פירוש אין חובה לזמן על הפירות אפילו כשהן שלשה מדלא נתנו לו כו'. וכ"כ הרא"ש ר"פ שלשה שאכלו סי' ג' ובתוס' ר' יהודא חסיד שם, ולע"ד הבליע רש"י פירוש זה בסוגיין. במש"כ ולא יהבו לי מידי שלא חשו לצרפני עמהם לזימון דקסברי אין מזמנין על הפירות לאמר נברך

בא"ד אבל בסוף שכבר אכלו לא מצטרפין כו', ע' ברכות דמ"ה ע"א תוד"ה אם ובתוס' הרא"ש שם ע"ב ד"ה שנים ובביאור הגר"א לאו"ח סי' רי"ג סק"ב

ע"ב קידוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק, בס' חסידים סי' י"ח הבין דשיעור זה גם לטהרת ידים קודם התפלה, וכן לנט"י הכהנים לדוכן כמבואר בשו"ע סי' קכ"ח ס"ו, וע"ש בביאור הגר"א סקי"ב

שם וכ"ד שחוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנט"י לחולין ובקידוש ידים ורגלים במקדש, הנה בתוספתא ידים פ"א תניא כל החוצצין בגוף חוצצין בידים בקידוש ידים ורגלים אבית הבירה ע"ש, ואילו נט"י לחולין לא תנא, וע' בסוגיין תוד"ה וכ"ד ובר"ש מקוואות פ"ט מ"ד ובס' חסידים סי' נ"ח וברמ"א או"ח סי' קס"א ס"א

שם דהא ר' מיישא בר בריה דריב"ל הוא ליואי, בת' הרא"ש כלל שלישי סי' יוד הוכיח מהכא דריב"ל היה לוי ע"ש, ולהכי היה נקרא בר ליואי בכתובות ס"פ המדיר ובחלק דצ"ח ע"א ובשבת דקנ"ו ע"א, וע' ירושלמי ברכות פ"ח ה"ב

שם אמר רב נוטל אדם את שתי ידיו ומתנה עליהן כל היום כולו. בת' הרשב"א סי' תק"י הוכיח מכאן. דלנט"י צריך כוונת הנוטל או הנותן. מדקאמר ומתנה אלמא תנאי בעי עכ"ל, וקשה מאין הוכיח זאת הלא כל חידושיה דרב, הוא שהתנאי של נט"י בשחרית מועיל לכל היום כולו, וכ"ה הלשון בירושלמי ברכות פ"ח ה"ב נטל ידיו בשחרית אין מטריחין עליו בין הערבים. וכן ביאר הרשב"א גופיה בתשובתו שם סי'