אור הישר (חולין) רי

זו, משום דר' יוחנן ס"ל לקמן דק"ח ע''א אפשר לסוחטו אסור, וע' פלתי סי' צ"ב סק"י ובח"ס חי"ד סי' א'

בא"ד דהשתא יורה גדולה שא"א להגעיל בתוך כלי אחר היכי משתריא כו', ע' ח"ס חי"ד סי' פ"ג ובאור שמח פ"ט ה"ט ממ"א

בסה"ד דאיכא למימר דלא אמרה תורה להגעיל אלא כלים קטנים בתוך כלי גדול כו', ע' בס' המכריע ח"א סי' ע"ז ובמנחת יהודא שם ובש"ך סי' צ"ה סקכ"א ובפלתי סי' צ"ב סק"ט וסי' צ"ד סק"ד ובת' ח"צ סי' ק"א ובת' כנסת יחזקאל סי' כ''ח

ע"ב אפילו תימא לא קדם וסלקו הוי מין ומינו וד"א כו', לקמן דק''ח ע"א פירש"י אהא דקאמר התם דאמר רבא קסבר ר' יהודא כל שהוא מין ומינו וד"א כו' דהוא מרבא דבסוגיין. והתוס' שם ובמנחות דכ"ג ע''א השיגו ע"ד רש"י, ופירשו דמקור דברי רבא הוא במנחות שם ע"ש. ולע"ד אינני רואה שום תפיסה ע"ד רש''י משום דלא קאמר בהאי לישנא כמו במנחות, הלא סוף סוף קאי רבא בסוגיין אהא דאמר רב ספרא לאביי. מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודא ואליביה משני דהוי מין ומינו וד"א כו' וצע"ק

שם וכל מין ומינו וד"א כו'. הא דאמר רבא וכל מין ומינו. כייל בזה דלאו דוקא בבשר ובשר, או רק גבי בב"ח סבר ר"י הכי, אלא בכל מיני איסור והיתר שנתערבו אמרינן להאי כללא, וע' בתמים דעים להראב"ד בסימנים פ"ה ק"ו ק"ז קמ"ו ובתשב"ץ ח"ב סי' רס"ב וח"ג סי' קמ"ח

שם סלק את מינו כמי שאינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו. והנה בסי' צ"ח ס"ב בנתערב במינו ובשא"מ ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד עליו לשערו ונודע שהיה רובו היתר ממינו רואין את שאינו מינו כאילו אינו והשאר מינו רבה עליו ומבטלו. כ' שם הש"ך בסק"ח באמת צ"ע הלא ספיקא דאורייתא היא דילמא לא היה ס' ונתן טעם בשאינו מינו ע"ש אולם בס' האשכול ח"ג ס"ס ל"ב כתב טעם הדבר בהדיא, דרוב ההיתר ממין האסור מבטל ליה מדאורייתא והאינו מינו מותר מן התורה ממילא כיון שהאיסור מבוטל במינו ואף שמדרבנן צריך ס' והכא לא ידעינן אי הוה ס' ספק דרבנן לקולא ע'"ש, וע' בת' הגרע"א סי' ם רי"ז

במשנה נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה ר' יהודא אומר אף בטמאה, הרמב"ם בפיה"מ ובפ"ח ה"א וה"ה ממ"א פסק כת"ק וכן נמשכו אחריו כל מפרשי המשנה, והטעם מובן דכמו דאוקים רבא בגמרא אליבא דר"ש, על כן לא יאכלו ב"י את גיה"נ מי שגידו אסור ובשרו מותר יצתה זו שגידו אסור ובשרו אסור ע"ש, כמ"כ דרשינן נמי לדינא לפסוק מה"ט כת"ק, אכן כיון דבה"ג דכל דבריו דברי קבלה פסק כר' יהודא. א"כ אמאי השמיטו בשו"ע ובפוסקים להאי דינא, ואפשר משום דנ"מ רק למלקות דאינו נוהג בזה"ז, וע' בט"ז סי' ס"ד סק"א ובפמ"ג שם ובעונג יו"ט סי' ע"ו

שם א"ר יהודא והלא מבני יעקב נאסר גיה"נ כו', ע' סנהדרין דנ"ו ע"ב תוד"ה עשר ובחידושי באר שבע להוריות ד"ח ע"ב ובת' מקום שמואל סי' כ"ב ובש"א סי' מ"ט וסי' צ"ו

שם וסבר ר' יהודא אחע"א כו', ע' בגינת וורדים להפמ"ג כלל כ"ז

שם והתניא ר"י אומר יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים בבית הבליעה ת"ל נבלה וטרפה כו', והנה עה"ג ציין לעיין בנדה דמ"ב ע"ב, כוונתו דשם נאמר בלשון הברייתא יכול תהא נבלת בהמה מטמא בגדים אבית הבליעה ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאין לו טומאה אלא אכילתה יצתה זו שטמאה קודם שיאכלנה ע"ש, ומשמע דלדעתו ברייתא אחת היא בגרסאות מתחלפות והנה גרסא דבסוגיין ודאי עיקרית, דכן היא נשנית גם בזבחים דס"ט ע"ב וע"ש תוד"ה ר"י, וביותר דכן מוכרח ממשנה טהרות פ"א מ"ג, וע"ש בר"ש וברש"י ויקרא כ"ב ח' ובראב"ן סי' רפ''ג ובאור שמח פ"ד ה"ז ממ"א

אולם לע"ד לא פגע ולא נגע ברייתא דנדה עם ברייתא דהכא. ושתי ברייתות נפרדות הן. השנוית בת"כ שמיני פרשה יוד וכפולות בפ' אחרי פרק י"ב ומשולשות בפ' אמור פרק ד', וכמו בנדה כן בתו"כ, נשנית ברייתא דהתם סתמא. ודהכא בשם ר' יהודה. כמו בסוגיין ובזבחים. ואי משום דשתי הילפותות הן מחד קרא, הוא משום דקרא ג"כ סתמא כתיב ונוכל למעט עוף ובהמה תרווייהו מפסוק אחד. אכן בודאי ברייתות חלוקות הן. וע' בטעם המלך ה' מ"א פ"ד ובנוב"י מ"ת חא"ח סי' קכ"א ובבאר יצחק חא"ח ס"ס ט'. שם וסבר ר' יהודא אין בגידין בנ"ט והתניא כו', ע' שעה"מ פ''ח ה"ו ממ"א

שם האוכל גיה"נ של בהמה טמאה ר' יהודא מחייב שתים כו', ע' רמב"ן לסה"מ שרש תשיעי

שם וקסבר נוהג בשליל דאיסור גיד ואיסור טומאה בהדי הדדי קאתי כו', ע"ל דע"ה ע"א תוד''ה לדברי ודפ"ט ע"ב תוד''ה בולדות ודק"ג ע''א תוד"ה דאיסור ובכריתות דכ"ג ע"ב תוד"ה בולדות ומש"כ בחידושי שם

שם וקשיא לן על כזית מן המת מגלח על המת כולו לא כש"כ, ע' ר"ש רפ"ב דאהלות ומש"כ בחידושי לערכין ד"ד ע''א

שם אע"ג דאיסור טומאה קדים אתי איסור גיד חייל שכן איסורו נוהג בב"נ כו', ע' בטעם המלך פי"ז ה"ח מאיסורי ביאה ובבאר יצחק חא"ח סי' יו"ד ענף ד'

רש"י ד"ה דכל מין ומינו כגון נבלה ושחוטה ע"כ, לבד ההבנה הפשוטה בדברי רש"י, אפשר דבא נמי להורות אגב אורחיה משום דלשני אלו טעם אחד, ובא לאפוקי אם האיסור נותן טעם. דאז אסור משום דטעמא לא בטיל, וע' ברוקח סי' ת"נ

רש"י ד"ה ודבר אחר, מינו דהיתר אינו מבטלו לאיסור ולא מוסיפו כו'. ע' פר"ח ליו"ד סי' צ"ח סק"ח: