אור הישר (חולין) כא

לשחיטה, הרי אין אנו מניחים לו לשוחטה וממילא לא עמדה לכך ובע"כ דכל הדברים אמורים רק על דיעבד. ומשום הכי העתיק הרמב"ם כל ההלכה שם על דיעבד ע"ש

ובאמת אם לא נחליף לשון או כונת הש"ס מלכתחלה לדיעבד, אז אין כל פלא על הרי"ף ז"ל שהשמיט הלכה זו. ואדרבה קשה לי על המחבר ר"ס יו"ד והרמ"א הסכים לזה ר"ס קמ"ב יחד עם מפרשי השו"ע, דאם הסכין חדש או ישן שלבנו מאיסור שבו אפילו לכתחלה מותר, הרי אפילו בחדש אוקמינן הכא דפסק ביה גווזא לע"ז, ומשו"ה נקרא סכין של עכו"ם. וא"כ מונח על הסכין איסור חפצא וחיובא דגברא לעשות ממנו כליון כדין משמשי ע"ז וכנ"ל, ואיך מורינן ליה לכתחלה לשחוט בו וצ"ע כעת, וע' בחידושי ח"ס לע"ז. דל"ב ע"א

שם אמר רבא פעמים שהשוחט אסור במסוכנת כו', וכ' הרא"ש ז"ל דהאיסור הוא לכתחלה אבל בדיעבד מותר. וע"ש בדברי חמודות ובת' הגרע"א ז"ל סי' קכ"ט ובאבני מלואים ס' כ"ח סק"ס ובדו"ח מערכה י"א ובעין יצחק ח"ב סי' ס"ב

רש"י ד"ה מקלקל. שבחייה היא עומדת לג' דברים לגדל וולדות ולחרישה ולאכילה ע"כ, אין זה ענין למש"כ רש"י בסנהדרין דנ"ו ע"ב דבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה אלא לגדל וולדות ע"ש דלפ"מ דאיירי התם בבהמה לכל זמן שבחייה וע"ש תוד"ה אכל, ובציווי לאדה"ר כשהיה בגן עדן וע"ש דנ"ט ע"ב. לפ"ז שפיר כ' רש"י דאז לא עמדה הבהמה בחייה רק לגדל וולדות. וע' ט"ז יו"ד סי' שט"ז סק"ו

רש"י ד"ה ותיפוק ליה אע"ג דהוא מקלקל אסור לחתוך כו'. עי' ברא"ש ובביאור הגר"א ליו"ד ר"ס צ"א ובסי' ק"כ סקי"ב

תוד"ה והא, משמע מכאן שאם בשעת שחיטה ניקב הוושט כנגד מה ששחט טרפה כו', ע' ביש"ש סי' יו"ד ובס' הארוך מש"ך סי' כ"ו

תוד"ה בחמי טבריה. אפילו ר' יוסי דחשיב ליה בפ' כירה דל"ט תולדות האור כו' שמא כאן היה מודה דנידון משום שחין כו' ע"כ. הנה בתו"כ תזריע פרק ו' יליף חמי טבריא מדכתיב שחין שחין ריבה, אולם התוס' הכא בעו לפרושי,. דלא נימא דר' יוסי פליג וס"ל דשחין שחין אתי לרבות עץ אבן וגפת, דהני ודאי לא באו מחמת האור, אבל לא על חמי טבריא דתולדות האור היא דחלפי אפתחא דגיהנם. ומשו"ה כתבו דברייתא דתו"כ היא אליבא דכו"ע, וע' במג"א סי' שי"ח סק"י

תוד"ה מותר לשחוט בה מקלקל הוא אע"ג דבפסחים דע"ג ע"א מחייב לענין שבת גבי שוחט בשבת בחוץ לעכו"ם משום תיקון כל דהו דתיקן להוציא מידי אבר מן החי כו', וכן הקשו התוס' בשבת דק"ו ע"א והרשב"א והר"ן בסוגיין ובס' יראים סי' ק"ב בל"ת דשוחט

ולולא דבריהם היה נלע"ד דהתם הרי איירי בתיקון כזה שאינו נוגע לבעלים, דהא שחטו שלא לאוכליו ושלא למנוייו. ומאי הנאה מטי להו לבעלים משחיטה כזו, עד דמשו"ה פריך שם לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור. ובשחיטה זו הרי לא תיקן כלום וא"כ אמאי תנן התם דחייב ועל זה משני התם דלהך מ"ד שם דצריך תיקון קצתי אין הכוונה שהתיקון יהיה נוגע דוקא לטובת הבעלים, רק אם יש אפשרות התיקון ע"י פעולה זו לאיזה דין בעלמא גם זה לתיקון יחשב, ולפ"ז גם בשחיטה דהתם תיקן לענין אם עלו לא ירדו ועלה פריך מהשוחט חטאת בשבת בחוץ לעכו"ם דחייב, והתם ודאי לא תיקן ואיך חייב למ"ד מקלקל בחבורה פטור. ומשני דהתם נמי רק לבעלים לא תיקן אבל תיקן שמוציאו מידי אבמה"ח שאם היה בן נח אכל משחוטה כזו לא היה נהרג. וע"פ מציאות תיקון כזה די ליה להתחייב אף למ"ד מקלקל בחבורה פטור. משא"כ הכא לענין הנאת ע"ז צריך שיהא התיקון נוגע לו. בכדי שיהיה נהנה מע"ז. ולגבי דידיה נקראת שחיטה מקלקל, דבחייה היתה עומדת גם לחרישה ולוולדות כנלע"ד. וע' בהגהת כנסת הגדולה על גליון היו"ד סי' קמ"ב ס"ב ובפמ"ג ליו"ד סי' יו"ד סק"ב ובט"ז שם סי' רכ"א סקמ"ב ובפלתי ר"ס יו"ד

בא"ד שאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה כו'. ע' באר יצחק חא"ח סי' י"ט ובעין יצחק ח"ב סי' ס"ב

בא"ד אע"פ שקלקולו יתר על תקונו כו', ע' ח"ס חי"ד סי' י"ד

תוד"ה שלבנה, הא דתנן בסוף מס' ע"ז סכין שפה בקרקע כו', ע' בס' האשכול ח"ג סי' ה' וסי' נ"ד וברוקח ה' פסח סי' רנ"ח וע"ע ברא"ש ע"ז פ"ה סי' ל"ד ובביאור הגר"א לה' פסח סי' תנ"א סקי"ג ובפלתי סי' יוד סק"ה

ע"ב משמשי ע"ז הן כו', ע' ח"ס חי"ד סי' של"ה

שם בישנה שליבנה באור ע' פסחים ד"ל ע"ב תוד"ה והלכתא ובר"ן שם ובס' המנהיג ה' פסח סי' ז' וברוקח סי' תפ"ב תפ"ד תפ"ח ובס' המכריע חא"ח סי' מ"א וביו"ד סי' ק"כ ס"ה ובביאור הגר"א שם סקי"א

שם השוחט בסכין של נכרים כו', גרסת הבה"ג פליגי בה רב ורבה בר אהינא ח"א קולף מקום בית השחיטה וח"א מדיח כו'. וע"ל דצ"ו ע"ב תוד"ה עד ובשבלי הלקט ה' שחיטה סי' ב' ובחו"י סי' קע"ט

שם דכו"ע בית השחיטה רותח הוא מ"ד קולף שפיר ע"ל דצ"ו ע"ב תוד"ה עד ובע"ז דל"ט ע"א תוד"ה אגב ובש"ך סי' צ"ד סקכ"ו ובביאור הגר"א שם סקכ"ב וסי' ק"ה סקי"ג וסקנ"ב ובמג"א ה' פסח סי' תנ"א סקל"ז ובחידושי הגרע"א שם ובת' הריב"ש סי' שמ"ט ובפר"ח יו"ד סי' ס"ח סקי"ח

שם סכין טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא ח"א בחמין וח"א בצונן והלכתא אפילו בצונן, והנה בע"ז דל"ג ע"ב גבי קינסא פליגי נמי רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי ומסיק בש"ס והלכתא כמאן דאסר וכ' התוס' שם וז"ל בכל התורה כולה אמר רבינא לקולא ורב אחא לחומרא והלכתא כרבינא לקולא כדאמר בפ'