אור הישר (חולין) כ

החידוד דהא באח"כ פליגי רשב"א ורבנן ולא מסתבר לחלק באחר זמן בין רב ובין מעט אלא דס"ל דהחידוד והליבון באים כאחד כו' וחידודו אינו קודם לליבונו וכיון דרבא דהוא בתרא משמע דלא ס"ל לדר"ז פסק כוותיה והשמיטה לדר"ז עכ"ד

ולע"ד בלתי מובן ההרכבה דבסוגיין לדהתם, הלא אפ"ל דמגוייד דיבמות איירי בשאר אברי הגוף והתם אם העידו דנתגייד בסכין מלובנת שפיר דאין מעידין עליו שמת דכו"ע ס"ל דמכוות הסכין פועל על בשר לרפאותו וע"ל דמ"ב ע"ב ובתוספתא דחולין פ"ג, משא"כ אם היו מעידין שם שהקנה והוושט היו נחתכין בסכין מלובנת. אפשר דהיו משיאין את אשתו, דהא חזינן הכא דשור שחוט לפניך רק דבסוגיין דיינינן על כשרותו לסבת חסרון הידיעה אם כח החידוד פעל קודם השריפה בסימנין או להיפוך, ועכ"פ הרי מת בשחיטה זו. ולפי"ז באדם יש לתלות דודאי מת, משא"כ ביבמות דאיירי במגוייד בשאר אברי הגוף ואינו לפנינו, בזה גם ר"ז דהכא מודה דמכוות הסכין פועל לרפאותו, וכסתימת הבבלי והירושלמי שם פט"ז ה"ג, דכו"ע ס"ל דבסכין מלובנת אין מעידין עליו שמת, ולהיפוך בנוגע לסוגיין דשור שחוט לפניך ע"י סכין מלובן גם רבא יודה לר"ז דחידודו קודם לליבונו וכשרה השחיטה, וע' ראב"ן סי' ר"ו ובר"ן גיטין ר"פ מי שאחזו ובמרדכי שם ובאה"ע סי' י"ז סל"א ומפרשים שם ובפמ"א ח"א סי' מ"ח ובביאור הגר"א לחו"מ סי' ר"נ סקכ"ג ובח"ס חי"ד סי' נ"ב

שם חידודה קודם לליבונה והאיכא צדדין בית השחיטה מירווח רווח, ולשון הרמב"ם בפ"א הכ"ב מה' שחיטה, ליבן הסכין באור ושחט בה שחיטתו כשרה ונרשם על הגליון בזה"ל ס"א פסולה אע"פ שחידודה קודם לליבונה וחידודה חותך קודם ששורף הסימן אבל הצדדין שורפין ונוקבין ע"כ, ובהגה"מ כ' וז"ל דלא קיי"ל בר"ז אמר שמואל בית השחיטה מירווח רווח אלא כרב פפא דפליג ואמר צריך בדיקה אתלת רוחתא כדלקמן עכ"ל. משמע מדבריו נמי דדעת הרמב"ם היא דפסולה וע"ש במפרשים. וכל הראשונים נבוכים בדין זה הללו פוסלין והללו מכשירין. וכן בשו"ע סי' ט' סתם בשני דעות ע"ש

אמנם מה מאד קשה להבין דעת הרמב"ם כשהיא לעצמו ואיך יתכן לשבש לשונו מתיבת כשר כשהוא לפנינו לתיבת פסול, ולזאת חפשתי בבית עקד הספרים של הרבנית הגברת מרת פרחה תחיה אלמנת ר' סלימאן בן ר' דוד ששון ז"ל. ומצאתי בגנזי הכתבי יד המסומן תי"ז. רמב"ם עתיק הנכתב קרוב לשש מאות שנה אף בזולת השגת הראב"ד ז"ל, ושם בדף של"ח כתוב בזה"ל ליבן הסכין באור ושחט בה שחיטתו כשרה ע"כ, ויותר לא נזכר בדין זה מאומה. ולפי"ז דעתו הוא דכשרה בודאי. ועוד מצאתי שם ברמב"ם דפוס ויניציאה הנדפס בשנת רפ"ד, שם כתוב בזה"ל, ליבן הסכין באור ושחט בה שחיטתו כשרה אע"פ שחידודה קודם לליבונה וחידודה חותך קודם ששורף הסימן אבל הצדדין שורפין ונוקבין עכ"ל, ומעתה מובן דלפ"מ דהיתה לפני המפרשים כמו שהוא ברמב"ם העתיק הנדפס גרסא כזאת דקשיא סיפא ארישא דלמאי דמסיק דצדדין שורפין ונוקבין. א"כ איך סתים ברישא וכתב כשרה, וע"פ האי סיומא בחרו יותר לשבש מתיבת כשרה לפסולה, מלהשמיט ולמחוק כשתי שורות בסוף דבריו. אולם לפי עדות הכת"י ישן נושן הלא לא נמצאו ברמב"ם כל הדברים מתיבת אע"פ שחידודה קודם לליבונה עד תיבת שורפין ונוקבין, רק בסתם כשרה ועפ"ז נראה דסוף הדברים אינם מדברי הרמב"ם. רק מאיזה מגיה שהוסיף על דבריו. ס"א פסולה אע"פ שחידודה קודם לליבונה כו'. ודברי הגהת מיימונית הנ"ל קאי נמי לפרושי טעמא דס"א הפוסלים ולהורות מקור לדבריהם והמעתיקים האחרים בכתב או בדפוס השמיטו תיבות ס"א פסולה, והיה נראה כאלו הכל הוא מדברי הרמב"ם, עד שהוכרחו מפני זה לשבש בדעת הרמב"ם מכשרה לפסולה כנלע"ד וע' בת' רדב"ז קונטרס ללשונות הרמב"ם סי' קס"ט

שם ולמה חלקן הכתוב לומר שאין מצטרפי, זה עם זה, ע' ר"ש נגעים פ"א מ"א ושם ספ"ו

שם אר"נ אמר רבה בר אבהו סכין של ע"ז מותר לשחוט בה כו', והנה הרמב"ם ספ"ז מה' ע"ז שינה צורת ההלכה, דבמקום מותר לשחוט בה שאמרו בגמרא, כתוב הוא ז"ל סכין של ע"ז ששחט בה ה"ז מותר, והכ"מ הרגיש בזה וכתב ואע"ג דאמרינן מותר דמשמע לכתחלה מפרש רבינו במותר לאו לכתחלה אלא דיעבד ע"ש וכבר עמד על דבריו בדמשק אליעזר בסוגיין, מדוע לא יהיב הכ"מ טעם לדעת הרמב"ם בזה ע"ש

ונלע"ד למלאות דברי הכ"מ דהרמב"ם הוכרח לפרש האי מותר דהכא אדיעבד. דאי אלכתחלה כשהבהמה מוטלת לשחיטה והשוחט עומד אצלה בסכין של ע"ז ושואל אם ישחטנה בסכין זה. איך מורינן ליה לכתחלה להיתר. הלא מדין התורה צריך תיכף לאבד ולכלות את הסכין, כדהביא רש"י בסוגיין דרשת הש"ס בע"ז. אבד תאבדון את כל המקומות בכלים שנשתמשו לע"ז הכתוב מדבר. וממילא מונח חיובא דגברא על כליון הסכין, ואפילו ליהנות אח"כ מגחלתו ואפרו של הסכין אסור, כמבואר בש"ס ופסקינן ביו"ד ר"ס קמ"ב ואיך מורינן ליה לכתחלה לשחוט בו

ועוד כיון דכל היתר השחיטה הוא מטעם מקלקל. וזה יתכן רק אחרי שנשחטה וחשבינן אם פעולה זו היתה בה תיקון או קלקול אז יש מקום לאמר דלגבי שהיתה בחייה נקרא קלקול, מפני שעמדה אז גם לחרישה ולוולדות, ובחיה דליכא חרישה עמדה גם לוולדות, ובעוף עמדה לביצים כדאמרינן בביצה ד"ד ע"א וכל זמן שנשתמש בחרישתה או בוולדותיה היתה לפניו גם הברירה של שחיטתה, אבל מאחר שנשחטה אבד המטרות האחרות שהיה יכול להשיג ממנה. ומשו"ה נחשבת פעולת השחיטה שנעשתה בה לקלקול, משא"כ קודם השחיטה ובידיו הטילה לשחטה מה מקום אז לאמר דנקרא מקלקל בפעולתו זו שהוא רוצה עתה לעשות בה, הרי גם לשחיטה עמדה וזהו השלמת רצונו. הלא בע"כ בשעה זו תקון הוא אצלו ואם נמנעהו לשחטה איך נוכל לאמר דבחייה עמדה גם