אור הישר (חולין) יט

שם ואתה רוצה ויש לך, ע' תשב"ץ ח"א סי' קמ"ד וסי' קמ"ח

שם מפקרנא להו מפשת היזקא, ע' מש"כ בחידושי לערכין דכ"ח ע"א

שם עקרנא להו איכא צעב"ח קטילנא להו איכא בל תשחית. והנה בנוב"י מ"ק חי"ד סי' פ"ג ובמ"ת סי' יוד וסי' י"ג הוכיח מהכא דלהרוג בעל חי לצורך ליכא משום איסור דצעב"ח ע"ש. וכבר הקדימו בזה בס' האשכול ח"ג סי' יוד וע"ש ס"ס כ' ובס' חסידים סי' תרס"ז ובחו"י סי' קצ"ה ובאה"ע ס"ס ה' וביאור הגר"א שם

אך אכתי קשה הלא לפי סברת ר' פנחס ב"י דאיכא בהא היזיקא דרבים בספק סכנת נפשות מה מקום למיחש לבל תשחית הרי בל תשחית דגופיה עדיף כדאמרינן בשבת דקכ"ט ע"א ודק"מ ע"ב ואפילו בבעל חי שאינו מזיק מותר להמיתו אם הוא לצרכו, כדתניא לקמן דכ"ז ע"ב השוחט וצריך לדם להמית תולעים הנופלים בבגדים או לצבוע חייב לכסות, ורבי הורה לר"ח למעשה צא טרוף או צא נחור כדנפל ליה יאניבא בכיתניה כדאמרינן לקמן דפ"ה ע"ב וכדהביא בס' האשכול שם ראייתו גם מהך דהתם וכש"כ הכא דאיכא סכ"נ וע"ל דנ"ד ע"א וצ"ע כעת

שם ודלמא לקיומי ביה ברכתא דאליהו דכתיב ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, פי' וממילא בטלה הראיה דגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, דהא אליהו חי הוא, ואע"ג דאמרינן במו"ק דכ"ו ע"א כיון דכתיב ולא ראהו עוד לגבי דידיה כמת דמי. ז"א דהתם איירי לגבי אלישע בשעת הפרדו מאליהו. משא"כ לאחר פרידתו ולכלל העולם הרי חי הוא וע' בקהלת רבה פרשה ח' ובפדר"א פל"ג וברד"ל שם ובת' מקום שמואל קונטרס שער התירוצים לסנהדרין דל"ז

שם היינו דתניא על רגליו עמד ולביתו לא הלך ע"כ, במדרש תהלים מזמור כ"ו מסיק אלא שחיה לשעה מת ונקבר במקום אחר שנאמר אל תאסוף עם חטאים נפשי כו' וע' בס' חסידים סי' תש"ה תש"ו

שם אריב"ל למה נקרא שמן ימים כו' בילקוט וישלח רמז קל"ח הוזכר בשם ר' יהושע סתם

שם מימי לא שאלני אדם על מכת פרידה לבנה וחיה והא קחזינא דחיי כו', ע' בירושלמי ברכות פ"ח ה"ה וביומא פ"ח ה"ה ובמד"ר וישלח פ' פ"ב

שם למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה ע' בביאור הגר"א ליו"ד סי' קע"ט סקי"ג ובת' הריב"ש סי' צ"ב

שם אין אדם נוקף אצבעו מלמטה כו' שנאמר מה' מצעדי גבר כוננו, בילקוט ואתחנן רמז תתכ"ח הגרסא אין אדם נוקף רגליו מלמטה כו' וזה מתאים יותר עם הכתוב מצעדי גבר, אמנם בילקוט תהלים רמז תש"ל גריס באצבעו וכ"ה שם במשלי רמז תתקנ"ט

שם ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו, ע' בס' חסידים סי' תקמ"ט

רש"י ד"ה עקרנא מנשר פרסותיהן כו'. ע' בת' פמ"א ח"א סי' ע"ה ובת' חיים שאל סי' כ"ג

רש"י ד"ה אין עוד מלבדו משום ר' חנינא נקט לה ע"כ, ויל"ד האם לא מצינו לר' חנינא רק הני תרי מילי לקבוע בשמו. דאין עוד מלבדו ואין אדם נוקף אצבעו כו' הלא כמה הלכתא גברוותא הובא בש"ס משמו, ואיהו גופיה קאמר לר' חייא בהדי דידי קא מינצית ח"ו אי משתכחת תורה מישראל מהדרנא לח מפלפולי, כדאמרינן בהפועלים דפ"ה ע"ב והאריך ימים מאד כדאמרינן לקמן דכ"ד ע"ב. דכשהיה בן שמונים שנה חלץ ונעל מנעלו כשעמד על רגל אחת ואיך נופל לאמר שלא היה למסדר הש"ס לקבוע בשמו רק שני דברים אלו

ולכן לולא פירש"י היה אפ"ל לע"ד. דלהכי סמיך מש"א ר' חנינא דאין עוד מלבדו ואפילו כשפים. ושאין אדם נוקף אצבעו מלמטה כו'. בכדי שיהיה כעין תירוץ שני על מה שהקשו בש"ס, והא קחזינא דחיי כו' והא קחזינא דמיתסי, דלפ"מ דקאמר ר' חנינא גופיה לא יוכלו אף כשפים לפעול נגד רצון השי"ת, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה וכעין דדרשינן בנדרים דמ"א ע"א מקרא דלמשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך ע"ש ובע"ז דנ"ה ע"א דריש וחליים רעים ונאמנים רעים בשליחותן ונאמנים בחזרתן. הרי דהמכה והרפואה שניהם מהשי"ת, ומשו"ה אע"ג דר' חנינא קאמר מימי לא שאלני אדם על מכת פרידה לבנה וחיה, היינו משום דמוכים אלו היו מסורים ביד הטבע, ומצד הטבע לא יוכלו לחיות ממכה זו, והא דחזינן דחיי או דמיתסי, הוא אם מתנהגים עמו למעלה מדרך הטבע. וכדאמר שאני ר' חנינא דנפישא זכותיה, ולהכי קאמר לה אין עוד מלבדו כתיב, וע' ע"ז דט"ז ע"ב תוד"ה דימוס ובתשובות הרשב"א סי' תי"ג

רש"י ד"ה בצע ברכת המוציא שלא רצה לאכול כזית משל אחרים ע"כ, לכאורה משמע מהכא דאין לברך ברכת המוציא בפחות מכזית, וע"ל דק"ז ע"א תוד"ה ולא

תוד"ה הא במס' שקלים פ"ה ה"א ובמס' דמאי בירושלמי פ"א ה"ג ובב"ר פ' ס' לא משני מידי אלא השיב דמחמרא אנפשה ע"כ, לא ידענא אמאי העירו דוקא בזה. ולא על כלל המעשה שהיא שם באופן אחר, וע' אבות דר"נ פ"ה ובכפתור ופרח פכ"ז

תוד"ה ויש שיש לו ואינו רוצה ואפ"ה איקרו קדושים שמזמן את חבירו לאכול אצלו מפני הבושת ע'"כ, ע' בת' מהרי"ט ח"א סי' ק"נ

דף ח' ע"א ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשרה חידודה קודם לליבונה כו'. והנה כל הראשונים ז"ל טרחו ליישב מדוע השמיט הרי"ף ז"ל הלכה זו. אמנם בתבואות שור ס"ט סק"ב כ' דהוא משום אוקימתא דרבא ביבמות דק"כ ע"ב דקאמר בסכין מלובנת ודברי הכל ומשמע לאו משום דהמגייד בסכין מלובנת באים הצדדים אח"כ ומרפאים מקום הנחת