אור הישר (חולין) קצט

בא"ד וי"ל דהכא מיירי בטב"ע כל דהוא. ע' פר"ח סי' ס"ג סקי"ד ופלתי שם סק"ג ובנוב"י קמא חאה"ע סי' ט"ל ובמ"ת שם סי' ס"ב ובחמדת שלמה חאה"ע סי' מ"ב

בא"ד והא דמהדרינן לצורבא מרבנן בטב"ע היינו בטב"ע גמור, ע' בת' פני יהושע ח"ב חאה"ע סי' ס"ז וביד המלך פי"ג ה"ה מה' גזלה ובבאר יצחק חאה"ע סי' ו'

תוד"ה פלניא וא"ת והלא משיאין אשה ע"פ סימנים להך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא בפ"ב דיבמות כו'. ולכאורה יל"ד מנ"ל להתוס' דרב יצחק ס"ל כרבא עד דתקשה להו. הלא אפ"ל דאליבא דרבא דס"ל סימנין דאורייתא אה"נ דקטלינן ע"י סימנין כאלו, ומה"ט גופה נאיד רבא בסוגיין מטעמא דרב יצחק דאיהו לטעמיה אזיל דסימנים דאורייתא ומשיאין אשה וקטלינן ע"י סימנים כמשה"ק התוס', ורב יצחק ס"ל סימנין דרבנן. וא"כ אין משיאין ומכש"כ דלא קטלינן ע"י סימנים. ועפ"ז שפיר הוכיח דטב"ע עדיפא דעל ידו קטלינן נמי

אמנם אהא דתנן ר"פ היו בודקין מכירים אתם אותו, פירש"י את ההרוג שמא עכו"ם הוא, והרמב"ם רפי"ב מה' סנהדרין מפרש דקאי על ההורג, וכ' הלח"מ דפליגי בפירושא דמתניתין ע"ש. ולעד"נ דלכו"ע אין מקום כלל להעלות על הדעת. דאחרי כל הדרישות וחקירות דקפיד רחמנא עלייהו, אינם צריכים הסנהדרין לשמוע מפי העדים על ההורג העומד בשעת עדותם נגד עיניהם. שהם מכירים אותו בהכרה ברורה ומדוייקת שהוא הנהו ההורג, דפשיטא הוא וא"צ להשמיענו. דאם הכרת ההורג אינו ברור להם הלא נפלו כל הדרישות והחקירות בכירא, ועיקר חידושא הוא על ההרוג דבשעת המשפט איננו שם, לכן פירש"י ע"פ הברייתא דהתם דבכלל ההכרה שהם שואלים, חלה החקירה גם על ההרוג, שמא עכו"ם היה ואינו נהרג עליו. אבל זה ודאי שמכירים את ההורג בטב"ע, ואפילו למ"ד סימנים דאורייתא. לא מהני לאמר פלניא דהאי סימניה והאי סימניה הרג את הנפש. שיהיה נהרג על זה: וכמו שיורה הנסיון דאילו א"ל אינש לשלוחיה קרייה לפלניה דהאי סימניה והאי סימניה ספק אי ידע ליה. ורק ע"י טב"ע בגויה כי חזי ליה ידע ליה כדמסקינן בסוגיין. והכא הרי ההורג עומד לפניהם בעדות הראשונה וכדמשמע מלשון המשנה במכות ד"ז ע"א, ובודאי שהם מכירים אותו בטב"ע וממילא אין מקום לאמר דרבא ורב יצחק פליגי אי קטלינן ע"י סימנין

אולם יל"ד על סיום דברי התוס'. במש"כ ואם לאחר שנשאת באו עדים שזינתה קטלינן לה דסמכינן אסימנין להחזיקה בחזקת אשת איש מן השני כו' ע"כ, דלכאורה היה מקום לאמר. שאין לצרף סבת נשואיה אם היה ע"י טב"ע או סימנים. עם משפט הריגתה על זנותה. דבתר נישואין, דאטו אם איש ואשה באו ממדה"י והוחזקו באיש ואשתו וזינתה. האם לא קטלינן לה אע"פ שלא היו בנשואיה לא טב"ע ולא סימנין. ובע"כ משום החזקה, וה"נ למ"ד סימנין דאורייתא משיאין אותה ע"פ סימנים. ומאז הוחזקה באשת איש. ואם זינתה אח"כ נהרגה ע"פ החזקה. דאל"כ נמצאו באשה זו שני דינים נפרדים על הריגתה, כגון שנשאת בסורא ע"י סימנים ובאת עם בעלה בנהרדעא בחזקת א"א וזינתה, והשתא אם דיינינן אותה בנהרדעא הרי דינה למות מטעם שהוחזקה באשת איש. ואם משפטה היא בסורא אז מתחשבין עם מקור היתירה להנשא ע"פ הסימנין, דבאמת למ"ד סימנין דרבנן לא קטלינן לה. ולדברי התוס' משכ"ל במשפט מות של אשה אחת, שני מיני דינים, והיכן מצינו כזאת

לכן נלע"ד בהסבר דבריהם דאה"נ דנ"מ במשפטה בין מקום שניסת למקום שהוחזקה דבמקום שהוחזקה ואינם יודעים רק מחזקתה בודאי שנהרגת ע"פ החזקה, משא"כ אם נידונית במקום שיודעים שניסת לכתחלה ע"י היתר סימנים. הרי בהכרח שהמזכים מתחילים לזכותה, דעכ"פ למ"ד סימנין דרבנן היא עדיין רק ספק אשת איש מן השני כמו מן הראשון, ובע"כ שהמחייבים משיבים דלפ"מ דפסקינן סימנין דאורייתא הוחזקה א"א ע"פ הסימנים, ולפי השקלא וטריא של המזכים והמחייבים, בהכרח בא היתר הנשואין ע"י הסימנים עם חיוב הריגתה על הזנות, כנלע"ד בכוונת דבריהם בקושיתם, וע' יד המלך פ"א הכ"ב מאיסורי ביאה ובנוב"י קמא חאה"ע סי' נ"א ובת' הגרע"א סי' ק"ז ובח"ס חאה"ע ח"א סי' ע"ג ובחמדת שלמה חאה"ע סי' כ"ג וסי' ל"א

בא"ד דלא לכל דבר מהמנינן ליה כו', ע' בקונטרס סימנים וטב"ע להפמ"ג ס"ס קי"א ובאור שמח פי"ג הכ"א מה' גירושין

בא"ד וי"ל דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו כו', ע' קצוה"ח סי' ס"ה סק"י ובסי' רנ"ט סק"ב ובנה"מ סי' רצ"ז ובכסא דהרסנא לבשמים ראש סי' קל"ו ובת' הגרע"א סי' קי"ח ובבאר יצחק חאה"ע סי' ו' ובעונג יו"ט סי' קכ"ו

תוד"ה מכלל, וי"ל דשמואל אליבא דתנא דמתניתין כו' וליה לא ס"ל. ע' פר"ח סי' ס"ה סקט"ו

תוד"ה מ"ט. דאי הוה כתיב אל תאכל חטה של טבל אז הוה חשיב בריה כו', ע' בת' חו"י סי' ק"ס

ע"ב ור' יהודא אכילה כתיבה ביה ע"כ, כה"ג לקמן דק"ב ע'"א ובברכות דמ"ט ע"ב ובפסחים דל"ב ע"ב ודמ"ט ע"ב וביומא דע"ט ע"ב וד''פ ע"א ודפ"א ע"א ובנזיר דל"ה ע"ב ובמנחות די"ז ע"ב ובמעילה דט"ז ע"ב, ומזה משמע דהא דאמרינן אכילה בכזית, לא קאי על אכילת האדם, דנימא דסתם אכילה בכזית. רק דוקא היכא דמוזכר בקרא שם אכילה. אז שיעורו בכזית. ועפ"ז מדוקדק לשון הש"ס בכ"מ לאמר אכילה כתיבה ביה, וע' בס' עונג יו"ט סי' ע"ו

במשנה גיה"ג שנתבשל עם הגידים בזמן שמכירו בנ"ט כו', הכא סתים רבי כחכמים דר' יהודא דמין במינו בטיל. אע"ג דאיהו לגרמיה ס"ל דלא בטיל לקמן דק"ט ע"א, וע"ש רש"י ד"ה ותו לא מידי ובדצ"ז ע"א תוד"ה אמר ובת' הרשב''א סי' רע''א.