אור הישר (חולין) קפט

רש"י ד"ה מידי דהוה. וכי כתיב מן המותר לישראל למעוטי טרפה כו', ע' באר יצחק חי"ד סי' ו'

רש"י ד"ה מרי דיכי בעל שמועה זו. ע' רש"י ב"ק דמ"ט ע"א ד"ה מרי ובב"מ פ"ו ע"א רש"י ד"ה למרי

רש"י ד"ה השקו את התמיד כו' והוא נוח להפשיט, הארכתי בזה בחידושי לתמיד ד"ל ע"א

רש"י ד"ה ארכה, לגובהו של פתח אולם כו' ול"נ שאף פרכת הדביר כך מדתו כו', ע' במפרש לתמיד דכ"ט ע"ב ד"ה ארכה ובב"ש שם ובמש"כ בחידושי שם במפרש ד"ה ומשמונים

תוד"ה שלש, וא"ת דאמר ספ"ק דביצה מפני מה אמרו וילון טמא כו', וכן הקשו התוס' בביצה די"ד ע"ב והרא"ש לתמיד דכ"ט ע"ב, וע"ש בפי' הראב"ד והבאר שבע

דף צ"א ע"א דתניא שמנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור, והנה דעת הרמב"ן הרשב"א והר"ן דשמנו אסור רק ממנהגן של ישראל קדושים הם שהחמירו על עצמן. וטרחו ליישב הא דאמרינן לקמן דצ"ב ע"ב אהאי דינא גופיה דמדרבנן אסור. וכ"מ דעת האשכול בח"ג סי' כ"ח שכ' ושמנו של גיד מצד הדין מותר וישראל קדושים ונהגו בו איסור ע"ש, אולם דעת התוס' בסוגיין ולקמן דצ"ב ע"ב בד"ה כוותיה הביאו בשם השאילתות ר"פ וישלח דאיסור דרבנן הוא, וע"ש בשאילתות ובהעמק שאלה אות ד' ואות ו'. מה שהאריך בזה וע' בת' הרדב"ז ח"ב סי' עת"ר

אמנם אף אם נימא דבדורות הראשונים נהגו בו ישראל איסור מצד קדושה וחומרא. מ"מ על הדורות שאחריהם מונח עכ"פ איסורא דרבנן משום אל תטוש תורת אמך כדאמרינן בפסחים ד"נ ע"ב, וכמו דהתם הנהיגו את החומרא על עצמן שלא להבטל מצרכי שבת, כן הכא הנהיגו אותו שלא לבא לאיזה מכשול, אי משום גזירת חלב או מפני גזירת גיד. ונ"מ לשמנו דגיד חיה, דמצד חלב אין לנקר שמנו של גיד דגם חלבו מותר, ואי משום גזירת גיד גם בשומן גיד דחיה ראוי לנהוג בו איסור. ובס' יראים סי' קמ"ז החליט דמשום גזירת גיד הוא וגם בירך חיה צריך לנסר כירך בהמה ע"ש ולפ"ז כל דברי הראשונים הוא רק להתאים לשון הש"ס דלקמן דאמרו אסור מדרבנן, עם מקור הדבר בברייתא דבסוגיין דנקט איסורו מפני קדושת ישראל במנהג וחומרא, אבל לדידן עכ"פ אסור מדרבנן. ולפ"ז תמיהני על המחבר בסי' ס"ה ס"ח שכ' ושומנם ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור ע"ש, הלא מאי נ"מ מתחלת המנהג שנהגו בו מצד קדושה, הלא לדידן עכ"פ אסור מדרבנן. ומדוע לא העתיק לשון הרמב"ם כדרכו, והוא כ' ברפ"ח ממ"א דחלב שעל הגיד אינו אסור אלא מדברי סופרים ע"ש והוא כמש"כ, וע"ל דצ"ז ע"א תוד"ה שאני ובת' הריב"ש סי' מ"ד

שם ושמעינן ליה לר' יהודא דאמר הת"ס ל"ש התראה כו'. וכן אמרינן לעיל דפ"ב ע"ב. ואע"ג דבמכות דט"ז ע"א מסקינן דתרי תנאי אליבא דר"י ע"ש. מ"מ פריך אליבא דהך תנא דס"ל לר"י דל"ש התראה כדכ' הרשב"א בתשובה סי' קמ"ו, וע' באור שמח ס"פ ט"ז ממ"א

שם ש"מ מיפשט פשיטא ליה ש"מ, ע"ל דפ"ב ע"ב תוד"ה מ"ט ובנוב"י מ"ת חאה"ע סי' ע"ז

שם הירך המיומנת שבירך ורבנן ההוא כו', ע"ל דקל"ד ע"ב תוד"ה הזרוע ובסוכה דמ"ג ע"א תוד"ה הראשון

שם המהלך לימין רבו ה"ז בור. ע' ברכי יוסף חי"ד סי' רמ"ב ס"ק כ"ג

שם דאריב"ל מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד כו', ע' זוה"ק וישלח דף ק"ע ע"א ובפ' בא דף מ"א ע"ב, ובספרי אור הישר לדרוש בפ' וישלח הארכתי בזה

שם וא"ר יהושע בן לוי למה נקרא שמו גיד הנשה שנשה ממקומו ועלה כו'. במד"ר וישלח פע"ח הובאה מימרא זו בשם ר' חנינא

שם ויותר יעקב לבדו אר"א שנשתייר על פכין קטנים מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם כו', במד"ר שמות פ"א דריש ר"א גופיה הכי עה"פ ותקח לו תיבת גומא ולמה של גומא כו'

רש"י ד"ה אכלו גיד שלם חייב כו' משום דבריה הוא ע"כ, טעם זה מבואר בש"ס לקמן דצ"ו ע"א, ואע"ג דגם טעמא דר"י מבואר התם כמו טעמייהו דרבנן. מ"מ לא מצא רש"י לנחוץ להביא טעמו, משום דאיהו קאמר עד שיהא בו כזית. ומובן ממילא דסתם אכילה בכזית, אמנם מהאי טעמא גופיה דבכ"מ אכילה בכזית, תקשה מדוע ס"ל לרבנן דעל אכילת גיה"נ חייב מלקות אף בפחות מכזית, משו"ה הוכרח להביא טעם הש"ס דלקמן משום דבריה הוא

תוד"ה אלא ולא בעי לאוקמי שאכל שניהם בבת אחת כו', ע' ירושלמי יבמות ספי"א ובמה"פ וש"ק שם

תוד"ה כמ"ד, ואפ"ה היו מקיימין כמו שחיטה כו', ע' פלתי סי' ב' סק"א וס' ס"ג סק"ב ובהקדמת עונג יו"ט ובתשובותיו סי' ע"ו

בא"ד א"נ פרע להם בית השחיטה היינו נחירה שנצטוו על הנחירה ע"כ, ע' בס' האשכול ח"ג סי' ט"ו ובנחל אשכול שם אות ט"ו ובחידושי באר שבע בסוגיין ובח"ס חי"ד סי' י"ד

תוד"ה מכאן, מלך ות"ח וחתן ע"כ, מלבד שאין זה הסדר דחשיב בברכות, לא נזכר שם מלך כלל

ע"ב רב אמר מהכא ויזרח לו השמש בילקוט רות רמז תר"ד גריס רבא

שם אר"ע שאלתי את ר"ג ואת ר"י באיטלז של אימאום כו', כה"ג במשנה כריתות דט"ו ע"א ועמש"כ בחידושי שם

שם תנא וכולן נבלעו באחת, לכאורה וכי עביד רחמנא ניסא בכדי, אולם במד"ר ויצא פס"ח מבואר דיעקב אבינו עשה לו סימן אם מתאחות הן