אור הישר (חולין) קפח

ע"ב כי איצטריך קרא לגיה"נ במחובר ורבנן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ורבי מידי דהוה אחלב ודם ורבנן מצותן בכך שאני ע"כ, ולכאורה האם פליג רבי אדרשת מן המותר לישראל. ומשמע דרש"י ז"ל הרגיש בזה ומשו"ה כתב דכי כתיב מן המותר לישראל למעוטי טרפה כו' ע"ש. אכן דבריו גופיה צריכים ביאור במאי קמפלגי, ונלע"ד דודאי לכו"ע צריך להיות מן המותר לישראל. ופלוגתתם היא רק במאי דנתמעט מהאי כללא, והיינו דפירש"י דלרבי כי כתיב מן המיתר לישראל למעוטי טרפה וכוונתו דאינה מונחת תחת גדר התקון, משא"כ גיד הנשה במחובר דמשנשחטה הבהמה הותרה כל הירך ואינה מחוסרת רק הסרת גיד הנשה והחלב ממנה, שזה אינו רק העדר התקון. ודמיא לדם באברי הבהמה, שאינו נופל לאמר שכלל הבשר יאבד שם מותר לישראל מפני שעוד לא נמלח משום דחסרון פעולת המליחה היא תקון שהוא בידו, וכמ"כ הירך שגיה"נ בתוכה לא נתמעטה מדין מותר לישראל משום העדר תקונה, ולה"ק רבי מידי דהוה אחלב ודם שעולין עם כלל הבשר להקטרה, ולא נתמעטו מן המותר לישראל. ורבנן ס"ל דהעדר התקון ג"כ לאיסור נחשב, דכל כמה שלא נתקן עכ"פ לשעתו אינו מותר לישראל, והא דחלב ודם עולים להקטרה, משום דמצותן בכך דהם עיקר הקרבן. וע' ח"ס חא"ח סי' ט"ל וחי"ד סי' ע"ב

והנה הרמב"ם בפ"ה ה"ט מאיסורי מזבח כתב אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קידם לעומר ולא מן המדומע ואין צ"ל מערלה וכה"כ מפני שהיא מהב"ע שהקב"ה שונאה כו' ע"ש, ודייק המל"מ על לשון הרמב"ם במש"כ ואין צ"ל מערלה וכה"כ, וכ' דפשיטא ליה בהני משום דאיסורי דהנאה רכיב עלייהו ובהבאתם הוא נהנה, והקשה ע"ז ממש"כ התוס' לקמן דק"מ ע"א דבקרבנות לא שייך הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו ע"ש

ולע"ד לאו משום לתא דהנאה נחית הרמב"ם, דגם בטבל איכא הנאה מן החלק דצריך עוד להפריש, ומן החדש נמי מטי ליה הנאה, במאי דמשתמש מיניה מקמי דמטי זמן היתירו. רק משו"ה כ' הרמב"ם ואין צ"ל מערלה וכה"כ, דטבל וחדש צריכים רק לתקון ההפרשה. או ההמתנה על זמן ההיתר, דומיא דגיד הנשה במחובר ומליחה בבשר, משא"כ ערלה וכלאי הכרם שמונח עליהם חותם של איסור דומיא דטרפה שלא יועיל להם שום תקון. ועצם הלשון של ואצ"ל מערלה וכה"כ העתיק הרמב"ם מתוספתא פ"ק דמעילה ופ"ח דמנחות. וגם שם הפירוש כמש"כ, ובלשון זה כתבו התוס' ג"כ בזבחים דפ"ח ע"א בד"ה מן, דערלה וכה"כ לא איצטריך למיתני ע"ש

וע"פ דרכנו סרה קושית הש"א בסי' צ"ו ע"ד הרמב"ם דיהיב טעמא להא דאין מביאין מנחות ונסכים מן הטבל כו' מפני שהיא מהב"ע, הלא בפסחים דמ"ח ע"א יליף לה ממשקה ישראל ועלה אמרו מכאן אמרו, ודרשה גמורה היא דבמנחות ד"ו ע"א פריך הש"ס טרפה ממשקה ישראל נפקא ע"ש. ולפמ"ש ניחא דהרמב"ם דריש לקראי כרבי דבסוגיין. כמש"כ הלח"מ בפ"ו ה"ד ממעה"ק, ולפ"ז אע"ג דדריש מן המותר לישראל, מ"מ מ"ל דאיצטריך קרא לגיד הנשה במחובר מידי דהוה אחלב ודם, ודוקא גיה"נ של עולה חולצו לתפוח אבל לא בקדשים הנאכלין. ובע"כ דס"ל דמן המותר לישראל הוא רק למעוטי טרפה כדפירש"י וכסוגיא דמנחות, והטעם משום דאצלה לא שייך תקון. משא"כ בגיה"נ במחובר דאפשר לתקוניה, והשתא טבל נמי איתא בתקנת ההפרשה, ואיך יוכל הרמב"ם למעטה ממשקה ישראל. להכי כתב בה טעמא דמהב"ע, וסוגיא דפסחים אתיא אליבא דרבנן הכא, דלא מחלקי בין דברים שיש להם תקנה לטרפה דלית לה תקנה, רק כיון דלשעתה אינה מותר לישראל. ממשקה ישראל נפקא להו כטרפה, משו"ה אמרו שם אהא דמן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל כנלע"ד, וע' באור שמח פ"ח הי"ד ממ"א ובמש"כ בחידושי לקמן קט"ז ע"א בתוד"ה והיתה ולזבחים דפ"ח ע"א

שם גיה"נ של עולה חולצו לתפוח, עמש"כ בחידושי לעיל דפ"ט ע"ב

שם מרי דיכי מי כתיב על כן לא יאכל המזבח כו', ע' בס' עונג יו"ט סי' ע"ה

שם מיתיבי גיה"נ של שלמים כו', ע' בטעם המלך ה' יסוה"ת

שם ומאחר שחולצו למה מעלהו כו'. ע' שעה"מ פ"ח ה"א ממ"א

שם השקו את התמיד בכוס של זהב. עמש"כ בחידושי לתמיד ד"ל ע"א

שם א"ר אמי דברה תורה לשון הבאי כו' ערים גדולות ובצורות בשמים כו', וכ"ה הגרסא בילקוט מלכים א' רמז קס"ח, אולם בספרי דברים א' פסוק כ"ח הובאה מימרא זו בשם רבן שמעון בן גמליאל

שם א"ר יצחק בר נחמני אמר שמואל בשלשה מקומות כו', ע' באר שבע לתמיד דכ"ט ע"א ובמש"כ בחידושי שם

שם בשלשה מקומות דברו חכמים בלשון הבאי אלו הן תפוח גפן ופרכת ע"כ. חשיב רק מה שנשנו במשנה, דבברייתא איכא נמי הא דב"ק דכ"ז ע"ב שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל, וע"ש רש"י ד"ה אלא שבור ובת' מהרי"ט ח"א סי' ק"י

שם גפן של זהב כו'. הארכתי בזה בחידושי לתמיד דכ"ט ע"א

שם וכל מי שהיה מתנדב גרגיר או אשכול מביא ותולה בה, ע' ב"ב דפ"א ע"ב תוד"ה דמקדיש

שם רשב"ג אומר משום ר"ש הסגן, בשטמ"ק לתמיד דכ"ט ע"ב גריס שמעון בן הסגן. ועמש"כ בחידושי שם

שם פרכת עוביה טפח כו'. ע' ירושלמי שקלים פ"ח ה"ב ובמד"ר ס"פ ויקהל ובמדבר רבה פ"ד

שם ארכה מ' באמה ורחבה כ' באמה כו', ע' תוספתא שקלים פ"ג ובילקוט תרומה רמז שע"ה

שם איבעיא להו מפשט פשיטא ליה לר' יהודא ומאי דעת דעת תורה א"ד כו'. ע' בגינת וורדים להפמ"ג כלל ס"ג.