אור הישר (חולין) קפו

גיד הנשה פרק שביעי חולין

ע"ב במשנה, גיד הנשה נוהג בארץ ובחו"ל. ע' בס' יראים סי' קמ"ז

שם ונוהג בבהמה ובחיה, ע' בתמים דעים להראב"ד סי' קמ"ד ובמל"מ רפ"ח ממאכלות אסורות מה שהביא בשם תשובות הרשב"א וע' בת' הריב"ש סי' ע"ז ובשעה"מ רפ"ח ממ"א

והנה בכריתות דכ"א ע"א אמרינן דבכוי נוהג איסור גיד, משום דבכף הירך תליא רחמנא והא אית ליה כף הירך ע"ש. והאי טעמא צריך למ"ד כוי בריה בפ"ע הוא. דלמ"ד ספיקא הוא, בלא"ה ממ"נ אי חיה הוא או בהמה, בשניהם נוהג איסור גיה"נ כדתנן הכא, והכי אמרינן לקמן דקל"ב ע"א שדמו וגידו אסורין כבהמה וחיה

שם ואינו נוהג בעוף כו'. והנה בפדר"א רפי"א חשיב בריאת הבהמה ואמר שמותר באכילתו חוץ משלשה דברים החלב והדם וגיד הנשה, ובתר הכי חשיב בריאת החיות וקאמר שחיטתן ואכילתן כעוף ע"ש. והוא תמוה דלא שחיטתן ולא אכילתן שוה לעוף. דשחיטת חיה בשני סימנין כבהמה כדאמרינן לעיל דנ"ט ע"א חיה בכלל בהמה לסימנין, ועוף הכשרו בסימן אחד כדתנן לעיל רפ"ב, ולענין אכילה אסורה גיה"נ בחיה כמו בבהמה, ובעוף אינו נוהג גיה"נ כדתנן במשנתנו. שוב מצאתי בביאור הרד"ל שנדחק בזה ע"ש

שם ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף, ע' ח"ס חי"ד סי' י"ט

שם ונוהג בשליל רי"א אינו נוהג בשליל וחלבו מותר ע' בס' יראים סי' קמ"ז ובת' מהרשד"ם חי"ד סי' נ"ב ובסוף ספר הפלאה לכתובות

שם ואין הטבחין נאמנין על גיה"נ דר"מ וחכ"א נאמנין עליו ועל החלב, והא דרש"י פירש בגיטין ד"ב ע"ב בעד אחד נאמן באיסורין שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על ניקור הגיד והחלב ע"ש, אע"ג דהכא בפלוגתא שנויה הוא לפום קושטא דמלתא דקיי"ל כחכמים, ור"מ אע"ג דס"ל דאין הטבחים נאמנים. מ"מ לא יפלוג אכללא דע"א נאמן באיסורין. או כדפירש"י ביבמות דפ"ח ע"א דאי לא"ה אין לך אדם אוכל משל חברו ואין לך אדם סומך על בני ביתו. ובתשובות הרשב"א סי' תרכ"א הביא טעם זה בשם הירושלמי וע"ש סי' תרכ"ז, או כדפירש"י לעיל ד"י ע"ב דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה וזבחת מבקרך ומצאנך ושחט את בן הבקר ואכלי כהנים על ידו. ועמש"כ בחידושי שם. וע' בח"ס חא"ח סי' וא"ו

שם מוקדשין פשיטא משום דאקדשיה פקע ליה איסור גיד מינה כו', וכ' בש"א סי' צ"ו ויש לתמוה מאי פריך פשיטא אדרבה ה"ל לאקשויי לאידך גיסא אמאי נוהג במוקדשים ניתי עשה דאכילת קדשים וידחה ל"ת דגיד הנשה דהא האי תנא ס"ל יש בגידין בנ"ט כדאמר התם בגמ' והו"ל בכלל ואכלו את הבשר וזה צ"ע עכ"ל, וידחה לאו דבל תוסיף, וע' יצחק ח' א"ח סי' ט' ובשושנת העמקים כלל ט'

ולכאורה לפ"מ דאמרינן ביבמות ד"ה ע"ב. דלהכי לא מצינו למילף עשה דוחה ל"ת. ממילה ותמיד שדוחים לל"ת דשבת, משום דמילה ותמיד ישנן לפני הדיבור ע"ש הרי דמצוה דקודם הדיבור אלים טפי וע"ש בש"א מה שהאריך בפרט זה. ולפ"מ דמשנתנו קאי גם אליבא דר' יהודא, מדלא פליג גם ברישא כדפליג בסיפא. ואיהו ס"ל לקמן ד"ק ע"ב דמבני יעקב נאסר גיד הנשה, וא"כ הויא ל"ת דקודם הדיבור. ועשה דאכילת קדשים הוא מדכתיב בפ' תצוה ואכלו אותם אשר כופר בהם, כדפירש"י בפסחים דנ"ט ע"א. א"כ לא אתי עשה דלאחר הדיבור ודחי לל"ת דקודם הדיבור

והנה על קושית התוס' בעירובין ד"ק ע"א. אתערובות דמתן ארבע במתן אחת. דליתי עשה דמתן ארבע תירץ הריטב"א שם בשם התוס' גופיה, דבקדשים לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת כדאמרינן בזבחים דצ"ז ע"ב וכ"כ במהרי"ק שורש קל"ט, ובשעה"מ פ"ג מה' נדרים הביא כן בשם הרשב"א בכת"י וע' בנוב"י מ"ת חאה"ע סי' קמ"א, ומזה מוכח דהא דאמרינן אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. לאו דוקא דהל"ת נוגעת למקדש, אלא אפילו הל"ת היא בעלמא רק העשה היא של מקדש אמרינן נמי אין עשה דוחה אותה. וכ"כ הש"א גופיה בטו"א לר"ה דכ"ח ע"ב מצד הסברא לתרץ כן קושית התוס' בעירובין שם, וכתב דודאי גזה"כ הוא דהאי כללא דעשה דוחה ל"ת ליתא במקדש דקים להו לרבנן דעשה דמקדש דגלי קרא דאינו דוחה לל"ת, אפילו לל"ת דעלמא נמי לא דחי ע"ש ועפ"ז אין מקום לקושית הש"א דעשה דאכילת קדשים תדחה לל"ת דגיד הנשה. כיון דאין עשה דמקדש דוחה לל"ת אפילו היא דעלמא כנ"ל

אכן בכלל בלתי מובן לע"ד דברי הטו"א, מאי דלגבי מתן ארבע קרי ללאו דבל תוסיף לאו דעלמא ולא ל"ת דמקדש, הרי לאו דבל תוסיף נאמר בכלל על כל המצות. וממילא בכל מאי דעסיק ביה אם הוסיף עליו ישנו בבל תוסיף. כמו בחמש טוטפות כן במתן אחת אם נתן שתים או ארבע הויא תוספות, ובל תוסיף זה הוא במקדש, וכן בגיה"נ אטו אם ישנו איסורו גם באכילת חולין משו"ה לא יהיה גם באכילת קדשים, הרי אפילו לאכילת מזבח לא הותר דבעינן ממשקה ישראל כדאמרינן לקמן ד"צ ע"ב גיה"נ של עולה חולצו לתפוח כו' ע"ש, מכש"כ לאכילת כהנים. וזהו כל קושית הש"ס מוקדשים פשיטא משום דאקדשיה פקע ליה איסור גיד מינה, וממילא הל"ת נוגעת למקדש, ושפיר י"ל אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש

שם אלא קסבר אין בגידין בנ"ט ובמוקדשין איסור