אור הישר (חולין) קפג

רש"י ד"ה או בדם החיה בדם היקז של חיה, והרמב"ם בפיה"מ כ' בחיה טמאה. וביד החזקה השמיט כל תיבת חיה, ונראה משום דמשנתנו דמיא ממש ללשון המשנה בזבחים פרק התערובות ושם איצטריכא ליה למיתני חיה. דדמה פסול לזריקה להיותה חולין, משו"ה נשתרבב לשון זה גם במשנתנו דכסוי הדם, אע"ג דדם חיה נמי צריכה כסוי

רש"י ד"ה כל מראה אדמומית שבו מטמא ע"כ, בגמרא לפנינו הגרסא מטמאין באהל, והרמב"ם בפ"ג הי"ג מטו"מ העתיק נמי וכל מראה דמים מן המת טמא, ומשמע ששניהם נמשכו אחר לשון התוספתא בסוף מכשירין ובאהלות פ"ד. דהתם נמי תניא סתם הרי אלו טמאין

תוד"ה תנן. ואינה משנה בשום מקום כו', ע' לקמן דק"כ ע"א תוד"ה והא דתנן ובבאר שבע להוריות דף ה' ע"א

תוד"ה כל, ועו"ק דקאמר התם דמטמא טומאת משקין ברביעית והלא משקין מטמאין בכל שהוא כו'. התוס' האריכו בזה בכ"מ כנרשם עה"ג בפסחים די"ד ע"א בתוד"ה דאיכא ע"ש. וע"ע ברש"י פסחים די"ז ע"ב ד"ה אבל ובנדה דנ"ה ע"ב ד"ה טומאת משקין ובתוס' שם דט"ז ע"א ד"ה במקור ודע"א ע"א ד"ה מקור ובר"ש מכשירין פ"ו מ"ז ובס' האשכול ח"ג סי' ל"ו

דף פ"ח ע"א ואלו ואלו אין מטמאין. ע' בפירוש הרא"ש לטבול יום רפ"ב

שם תניא אידך וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות כו'. ברייתא זו איתא בתו"כ, והתם הגרסא את דמו וכסה מלמד שכל דמו חייב לכסות מכן אמרו כו', ולכאורה משמע דגרסא דהכא נכונה טפי למידרש מן וכסהו, דתיבה זו כוללת כל דמו. והכי הוא נמי לישנא דקרא וכסהו בעפר. אולם לפ"מ דמסקינן בסוגיין רבנן סברי דמו כל דמו ור"י סבר דמו ואפילו מקצת דמו, משמע דצריכי לפלוגתתם תיבת דמו, ולא סגי לפלוגי כמ"כ בתיבת וכסהו, אי כולו או אפילו מקצת וצע"ק

רש"י ד"ה איכא בינייהו, ללישנא קמא דאמר א"צ כו'. ע' בת' ח"צ סי' ס"א

תוד"ה רבנן. ואע"ג דאמרינן בפ' ז"ב דאימת דר"י לפרש כו'. ע' מה שהאריכו בזה הרי"ף והרז"ה הרמב"ן והרשב"א הרא"ש והר"ן ובס' יראים ס' קכ"ח ובת' חו"י סי' צ"ד

בא"ד ומיהו לרמב"ח ור"ח משמע בז"ב דאף במשנה הוי אימתי לחלוק כו', ונמחק שם בתוס' תיבת ורב חסדא, ולע"ד קאי ציונא דפ' זה בורר רק על רמב"ח, אבל רב חסדא ס"ל הכי לקמן דקל"ח ע"א, דהתם קאמר ר"ח ר' יהודא היא. ובע"כ משום דר"י קאמר התם אימתי והוא לחלוק, דאי לפרש לדת"ק הו"ל לר"ח למימר האי תנא הוא, ולפי"ז יש לקיים בתוס' תיבת רב חסדא

תוד"ה ור' יהודא. דמשום דדם כוליה דם משמע קאמר ר"י דמו מקצת דמו כו'. ע' בת' מהר"ם מלובלין סי' ס"ה ובאור שמח פי"ד מה' שחיטה

תוד"ה חרסית פי' בקונטרס במרובה דס"ט לבנה כתושה ע"כ, לפנינו בב"ק שם פירש"י כתותי רעפים, וחרסית שהיא לבינה כתושה נמצא ברש"י שבת דע"ח ע"ב, ומאי דרש"י פי' הכא שחיקת חרסין. פי' הרמב"ם כן בפיה"מ כלים פ"י מ"ב כתישת החרס, וע"ש בר"ש פ"ג מ"ז וברש"י חגיגה די"ג ע"ב ד"ה מבין

ע"ב משום דהוה כלל הצריך לפרט כו'. ע' בפי' הראב"ד לברייתא דר' ישמעאל ובתוס' בכורות די"ט ע"א ד"ה כיצד ומש"כ בחידושי שם

שם אמר רבא האי בורכא א"ל ר"נ בר יצחק כו', בר"ן הביא לדברי השאילתות דגרסינן אמר רבא הא בורכא דתניא כו', וע' בס' הארוך מש"ך סי' כ"ח

שם שורף טליתו ומכסה, ע' ראב"ן סי' רפ"ו ובש"ך סי' כ"ח סקכ"ט ובט"ז שם סקי"ז

שם וב"ה אומרים מצינו אפר שקרוי עפר שנאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וב"ש עפר שריפה איקרי עפר סתמא לא איקרי. והנה לפ"ז ר"ש בתמורה די"ב ע"ב. דדייק אהאי קרא גופיה דולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וכי עפר הוא והלא אפר הוא שינה הכתוב ממשמעו לדון הימנה גז"ש כו', לא ס"ל כב"ה דאפר קרוי עפר. דלדידהו אין מקום להקשות וכי עפר הוא והלא אפר הוא, כיון דסבירא להו דאפר קרוי עפר, ובפסוק זה גופיה גלי קרא דאין נ"מ בלשון. ובע"כ דס"ל לר"ש כב"ש דעפר שריפה איקרי עפר סתמא לא איקרי, וגם בזה ר"ש לטעמיה בתמורה ד"ט ע"א דקאמר בהמה רבה איקרי בהמה סתם לא איקרי

ובזה מתורץ קושית התוס' בסוטה דט"ז ע"ב שהקשו אהא דשינה הכתוב במשמעו וז"ל תימא וכי מפני כך שינה והאמר בפ' כסוי הדם דלכך שינה אליבא דב"ה ללמד שאפר נקרא עפר ע"ש. ולמש"כ ניחא דהא ר"ש קאמר לה התם ואיהו לא ס"ל כלל כב"ה, רק כב"ש דעפר שריפה איקרי עפר סתמא לא איקרי, והשתא תקשה כיון דבאמת אפר הוא. מדוע קרא אותו הכתוב עפר שריפה, לכתוב אפר ואנא ידענא דשריפה הוא, דכל אפר הוא דשריפה, ובע"כ דשינה הכתוב במשמעו לדון הימנה גז"ש כו' ע"ש

שם וב"ש עפר שריפה איקרי עפר סתמא לא איקרי, וכפלוגתא זו פליגי ר"ש ורבנן בתמורה ד"ט ע"א כמש"כ לעיל בסמוך וע' בכורות דל"ח ע"ב ובמנחות דל"ז פליג ת"ק על ר' יוסי החורם ואמר. יד ימינו איקרי יד סתמא לא איקרי, ובברכות דל"ה ובב"מ דפ"ז תירץ כן ר"פ, כרם זית איקרי כרם סתמא לא איקרי, וביומא ד"י אמר רבה בית חורף ובית קיץ איקרי בית סתמא לא איקרי, ולקמן דקי"ז ע"א א"ר אשי, חלבו האליה איקרי חלב סתמא לא איקרי. וכן משני סתמא דהש"ס לקמן דקל"ט ע"ב. דרך נשר איקרי דרך סתמא לא איקרי. ודק"מ ע"א צפרי שמיא איקרי צפרי סתמא לא איקרי. ובעירובין ד"ב ע"ב פתח שער החצר איקרי פתח סתמא לא איקרי, והשתא תקשה לפ"מ דב"ה פליגי