אור הישר (חולין) קפא

נר שבת אע"פ שאם היתה דולקת לא היה צריך לכבותה ולהדליקה שנית כמו הכא דאם לא חזר ונתגלה פטור מלכסות אפ''ה כי חזר ונתגלה חייב לכסות ולברך. וע' בראבי"ה סי' קצ"ט

והנה לדידן דפסקינן כהרמ"א בשם הטור בסי' רס"ג ס"ד, דאם היה הנר דולק מבעוד היום גדול יכבנו ויחזור וידליקנו לצורך שבת ע"ש, אין נ"מ כלל דבודאי כיון דצריך להדליק חייב לברך דמה לנו אם היתה כבויה או הוא כבה אותה. כיון דברכתו היא על ההדלקה וכל דבריהם הם רק לפ"מ דס"ל דאם היתה דלוקה א"צ לכבותה ולהדליקה שנית, ולפי"ז בלתי מובן לע"ד מה שייך סוגיא דידן לדהתם בדבר הברכה, בשלמא אם הדמיון היה על עצם הפעולה, היינו דאם היתה דולקת בזולת פעולתו אינו צריך להדליק ואם היתה כבויה צריך לחזור ולהדליק אז היה הנדון דומה לראיה, דאם כסהו הרוח פטור מלכסות, ואם חזר ונתגלה חייב לכסות, אבל מה שייך זה לברכה פשיטא דבשניהם תליא הברכה בפעולתו, כמו בכסוי הדם במקום דצריך לכסות חייב לברך ובמקום דל"צ לכסות אין לו על מה לברך, כמ"כ בהדלקת נר של שבת באם כבתה וצריך להדליק מחדש, בודאי דצריך לברך, אבל אם לא כבתה וא"צ להדליק על מה יברך

ומלבד זה ממקומם של שני הענינים מוכרע דאינם שוים להדדי, דהדלקת נר של שבת חיובית כ"כ, כדתנן התם דל"א ע"ב דנשים מתות על שאינן זהירות בהדלקתן, וההדלקה מוכרחת בתורת חובה גם לסעודת שבת, וע"ש דכ"ה ע"ב ברש"י ד"ה חובה ובתוד"ה הדלקת. עד דמשו"ה הכריעו לדינא, דאם היה נר דלוק מע"ש עוד היום גדול חייב לכבותה ולחזור ולהדליק מחדש כנ"ל. משא"כ בדין כסוי הדם אף שהוא מדאורייתא. מ"מ הוא דוקא אם ירצה לאכול בשר חיה או עוף ושחט, אז מחויב הוא לכסות. ואחרי כל אלה אם כסהו הרוח ולא נתגלה פטור מלכסות כדאמרינן הכא, הרי דאין לדמותן זל"ז וצ"ע וע' בבשמים ראש ך סי' י"ח

שם אר"פ זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות, ע' בפר"ח ובחידושי הגרע"א ליו"ד סי' כ"ח ובמה"פ לירושלמי חלה פ"ג ה"ד ובאבני מלואים לאה"ע סי' י"א סק"א ובת' הגרע"א סי' נ"ד ובחידושיו למו"ק די"ט

שם התם כשרשומו ניכר. ע' בס' המנהיג ה' אירוסין סי' ק"ה ובתשב"ץ ח"ב סי' ע"ד. במשנה דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות כו', עמש"כ בחידושי לקמן דק"ז ע"א

רש"י ד"ה ואומר לבני ישראל בפרשת כסוי הוא ע"כ, והנה האי קרא כתיב תיכף בתר קרא דוכסהו בעפר. ולפי דרשת הש"ס נצטרך לאמר דהאי קרא נדרש לפניו. על מצות כסוי הדם דכתיב במקרא שלמעלה, אולם בתו"כ דריש ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו להזהיר גדולים על הקטנים ע"ש, ולפ"ז נראה דמקרא זה נדרש לאחריו. על אזהרת דם כל בשר לא תאכלו שיהיו הגדולים מוזהרים גם על הקטנים. וע' יבמות דקי"ד ע"א, ועפ"ז נראין הדרשות כסותרות זא"ז

אולם בקרבן אהרן ובהתוה"מ שם מגיהים בתו"כ להזהיר גדולים על הגדולים ע"ש, ולפ"ז שפיר ניחא דכל הענין חד הוא באזהרת דם, ולמטרה זו הזהירה תורה גם מצות כסוי הדם ובאותה פרשה. ולהיות האזהרה גדולים על הגדולים. לכן החיוב על כל איש ישראל הרואה דם חיה ועוף השחוטים לכסות. אם עוד לא כסה השוחט וכדרשת הש"ס דהכא וזהו כוונת רש"י במש"כ בפרשת כסוי הוא, דלכאורה מדוע תלי בכרשה ולא כתב דבתר האי קרא כתיב, ולפמש"כ ניחא דאי הוה כתב הכי הוה משמע דלפי דרשת סוגיא דהכא נדרש האי ואומר לבני ישראל לפניו. ותקשה הלא בתו"כ נדרש לאחריו כנ"ל, לכן כתב דהאי קרא באותה פרשה כתיב, ור"ל דכל הפרשה תוכן אחד לה באזהרת דם, וקרא דואומר לבני ישראל אכולה קאי, ועפ"ז הדרשות דבסוגיין ודתו"כ אינן כסותרות זל"ז כנלע"ד

רש"י ד"ה ארבעים. שענה אחריהם אמן. בלחם חמודות נדחק בדברי רש"י ע"ש. וע' במג"א ר"ס קצ"ב

רש"י ד"ה אין דיחוי אין אמרינן דיחוי אצל מצות וכי אמרינן דיחוי בפסול קרבן הוא דאמרינן ע"כ. וכ' הרוקח בסי' שע"ח דמשו"ה יש דיחוי אצל קדשים שיכול להביא כפרה מן המובחר ע"ש, ולפי דבריו אם עני הוא ואין ידו משגת לקנות קרבן אחר להקרבה, או שהקרבן אינו בא לכפרה רק בנדר ונדבה, אצלו אמרינן אין דיחוי גם גבי קדשים כמו גבי מצות

אולם רש"י בזבחים דע"ח ע"א גבי דם שנתערב במים דמחלק בש"ס דבקדשים אם נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל, ולענין כסוי הדם דהוא מצוה אמרינן דאין דיחוי אצל מצות. פירש"י שם וז"ל דלא שייך דיחוי אלא בדבר קדושה ע"ש. ולשון זה סובל כל קדשים והחסרון מה דבקדשים יש דיחוי הוא משום דהוא קדושה, וחילוק זה טעמא בעי מ"ש מצוה מקדושה

ונלע"ד דמקור הדיחוי בא מסיבת הביטול המוקדם, ודם זריקה אפשר להתבטל ולא דם כסוי דדם הזריקה באה קדושתו ע"י הקדש פיו, ומשו"ה נופל עליו חלות הביטול, ומכיון שנתבטל שוב אינו חוזר ונראה. משא"כ דם כסוי שהיא מצוה מגזה"כ מי יוכל לבטלה, זולת אם נתבטלה לגמרי מכח הטבע ואי אפשר עוד לקיימה כמו בכסהו הרוח ולא נתגלה. אבל חזר ונתגלה נמצא שמציאותה היתה עכ"פ בכח, לכן לא בטלה מצותה, ושפיר הוכיח רב פפא מהכא ואמר זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות היינו מקור דאין דיחוי אצל מצות נובע מהכא, דהא חזינן דכבר אידחי לה מסיבת הטבע שנתכסה ברוח, ומ"מ חזרה המצוה על המכסה כשנתגלה, ש"מ מהכא דאין דיחוי אצל מצות גם בעלמא

ועפ"ז גבי דם קדשים שנתערב במים, דקאמר בזבחים שם ומובא לקמן ע"ב דאם נפלו דם לתוך מים ראשון ראשון בטל, אזיל ר"פ גופיה לטעמיה ואמר