אור הישר (חולין) קעז

שהרג את הנפש ע"ש. ולהכי כתב רש"י כגון שנרבעו, דמשכחת נמי בגוונא אחרינא, וכתב עוד נרבעו משום עוף. דבדידיה לא משכחת רובע, כמש"כ רש"י לעיל דכ"ג ע"א ובזבחים דפ"ה ע"ב

בא"ד ונגמר דינן ושחטן ע"כ, ר"ל לאפוקי אם נרבעו ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים, דליתנייהו במיתה ומותרין להדיוט כדאמרינן בתמורה דכ"ח ע"א ואפילו בשני עדים אם שחטן קודם שנגמר דינן דבשרן מותר, וא"כ מקרי שחיטה ראויה. וחייב בכסוי לכו"ע, רק אם נגמר דינן ושחטן. דאז בשרן אסור. כדתנן בב"ק דמ"ד ע"ב. והוי לכו"ע שחיטה שאינה ראויה בזה ס"ל לר"ש דפטורים מכסוי הדם

תוד"ה נשים. דשרי ר' יוסי לסמוך לנשים באקפויי ידא אע"ג דנראה כעבודה בקדשים כו' ע"כ, וכוונתם דמ"מ לא אמרינן הכי וכפרש"י שכ' ולא אמרינן עבודה עובדת בקדשים ע"ש, והסבר הדברים, דלשון נראה כעבודה בקדשים נופל. על סתם סמיכה שלא נתכוון לעבודה, בזה שייך לאמר שנראה כעבודה, משא"כ בסמיכת נשים דאמרינן בחגיגה שם דאמר להו אקפו ידייכו, ובמקום שאומרים להן כן בפירוש, איך שייך נראה כעבודה. הלא על זה גופה באה להן האזהרה שלא יעשו כן ומקריבי הקרבן עומדים שם בשעת האזהרה, דבמקום שסומכין שוחטין ותיכף לסמיכה שחיטה כדתנן במנחות דצ"ג ע"א

וארווחנא בזה דלפמש"כ הרי רש"י ותוס' בחדא שיטתא קיימי ודוקא ע"פ מסקנת הש"ס בחגיגה שם דאמר להו אקפו ידייכו ולא כמש"כ בהתוה"מ לתו"כ ויקרא נדבה פרשה ב' דרש"י ותוס' דבסוגיין פליגי אהדדי, וע' בר"ש משאנ"ץ לתו"כ שם

תוד"ה דנין א"נ י"ל דנין דבר הנאמר בסיני מדבר הנאמר בסיני ולא מטבוח טבח והכן שלא נאמר בסיני ואע"ג דהוי טביחה מטביחה כו' ע"כ, ולכאורה קשה על ר"ש דגמר מטבוח טבח והכן, הלא אין למדין מקודם מ"ת, וכדמתמה הש"ס ביומא דכ"ח ע"ב אנן מאברהם ניקום ונגמור, וכן במו"ק ד"כ ע"א יליף אבלות שבעה מדכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבלות שבעה. ולא ממעשה רב שנהג יוסף הצדיק ויעש לאביו אבל שבעת ימים כדיליף בירושלמי ומובא שם בתוד"ה מה

אמנם בירושלמי שם פ"ג ה"ה פריך וכי למדין מקודם מ"ת ומייתי מקראי אחריני, וכן גבי אין מערבין שמחה בשמחה איכא מאן דיליף בירושלמי שם פ"א ה"ז מקרא דמלא שבוע זאת ע"ש. הרי דפלוגתא היא אי למדין מקודם מ"ת ואיכא מאן דסבר דלמדין ובזה ניחא נמי כלל הסוגיא ביומא שם, ועפ"ז אפשר נמי לאמר דפלוגתא דתנאי היא ג"כ. ור"מ דבסוגיין סבר דלא ילפינן מקודם מ"ת, ועדיפא ליה למגמר שחיטה שחיטה משחוטי חוץ שהוא לאחר הדבור. ור"ש ס"ל דלמדין מקודם מ"ת ולהכי נפק"ל מטבוח טבח והכן, ועמש"כ בחידושי לעיל דט"ז

ובזה מיושב קושית הש"א בסי' צ"ו, ע"ד התוס' בקידושין דל"ח ע"א. שכתבו בשם הירושלמי דאין עשה דקודם הדיבור דוחה לל"ת דלאחר הדיבור ואילו ביבמות ד"ה ע"ב קאמר מה למילה ותמיד שכן ישנן לפני הדיבור. אלמא דחמירי טפי ע"ש. ולפמש"כ ניחא בפשוטו, דהך שיטה בירושלמי ס"ל דאין למדין מקודם מ"ת. ומכש"כ דלא אלימא לדחות לל"ת דלאחר מ"ת וסוגיא דיבמות ס"ל כר"ש דבסוגיין וכהנך אמוראי ביומא שם ובירושלמי מו"ק דלמדין מקודם מ"ת, וס"ל נמי דמפני שהיתה מורגשת גם קודם הדיבור. יש מקום לאמר דעדיפא טפי. ולהכי פריך שפיר מה למילה ותמיד שכן ישנן לפני הדבור, וע' חגיגה ד"ו ע"א

ובמש"כ מתורץ נמי קושיא אלימתא של הש"א שם בברייתא דפסחים דל"ה ע"ב דיליף דאין אדם יי"ח בטבל מקרא דלא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה דאיסורו משום בל תאכל טבל, והשתא לשיטת הירושלמי דאין עשה דמצה דוחה לל"ת מפני שהיא קודם הדיבור. א"כ מהיכא תיתי לאמר דמצות עשה דמצה ידחה לאיסור טבל עד דאיצטריך קרא למעוטי וע"ש מה שהאריך בזה

אכן לפמש"כ ניחא שפיר, דהא בפסחים שם פריך הש"ס ואיסורא דחמץ להיכא אזלא א"ר ששת הא מני ר"ש היא דאמר אין איסור חע"א ע"ש, ולר"ש לא קשה מידי דאיהו יליף בסוגיין מטבוח טבח והכן, ומאן דיליף מקודם מ"ת יש מקום נמי לאמר דחמיר טפי כנ"ל מהא דיבמות שם ועפ"ז היה מקום לאמר ג"כ דמצות עשה דמצה דקודם הדיבור ידחה גם לכתחלה לל"ת דטבל, להכי איצטריך קרא דבטבל לא יצא חובת מצה אפילו בדיעבד

וע"פ כל הנ"ל מיושב סוגיא דיבמות די"ז ע"ב דיליף אחוה אחוה מבני יעקב. אע"ג דאחים דבני יעקב לא נאמר בסיני כדהעירו התוס' הכא, דאפ"ל דגם סוגיא דהתם ס"ל נמי דלמדין מקודם מ"ת

בא"ד וי"ל דניחא ליה למילף משחוטי חוץ כו'. ע' ח"ס חי"ד סי' י"ד

תוד"ה ואין, ותימה דבפ' תמיד נשחט תנן רש"א השוחט פסח בי"ד על החמץ כו'. ע' באר יצחק חא"ח סי' י"ח ובת' אחיעזר חי"ד סי' ה'

תוד"ה ור"ש, אבל הכא לא כתיב כל אשר יאכל כו', ע' שעה"מ פ"ה ממ"א

ע"ב לא לכל אמר ר"מ שחיטה שא"ר שמה שחיטה כו' ע' עונג יו"ט חי"ד סי' ס"א

שם לא צריכה לשוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי כו'. ע' ת' אחיעזר חי"ד סי' ז'

שם וכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה ואי זו זו טרפה ששחטה ע"כ, הספק בכתוב שהביא לדרשה זו הוא בתו"כ שמיני פרשה יוד וע"ש בהתוה"מ

שם חולין שנב"ע ישרפו באש וכן חיה שנשחטה בעזרה כו', עמש"כ בחידושי לתמורה דל"ג ע"ב

שם אלא אי אמרת דרבנן בהמה מ"ט דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ כו', ע' שעה"מ פ"א ה"ב מה' חמץ ומצה.