אור הישר (חולין) קעג

כסוי הדם פרק ששי חולין

במשנה כסוי הדם נוהג בארץ ובחו"ל כו', יל"ד מדוע שינה הרמב"ם הסדר ממה דסידר רבינו הקדוש פרק כסוי הדם אחר או"ב, והוא הפסיק בשילוח הקן בין או"ב לכסוי הדם. והנה ברדב"ז על הרמב"ם רפי"ד מה' שחיטה כתב דמשום דשילוח הקן אינו נוהג אלא במזומן וכסוי הדם נוהג במזומן ובשאינו מזומן להכי סידר כסוי הדם אחר שילוח הקן ע"ש, אמנם גם אי הוה שלה"ק בתר כה"ד היתה הסמיכות לטעם הנ"ל, וע' בסוגיין ברש"י ותוס' ד"ה במזומן, ואמאי אפסקיה באמצע שלא כסדר המשנה, וצ"ע כעת

שם ונוהג בחיה ובעוף, ע' פרקי דר"א פ"ט ובביאור הרד"ל שם אות י"א

שם ונוהג בכוי, בתפארת ישראל הכריע דכוי דהכא הוא הבא מעז וצביה וע"ש מה שהאריך בזה, ולא הביא לדברי הירושלמי בכורים ספ"ב, דעל כוי דמשנתנו אמר התם, איזהו כוי א"ר לעזר עז שעלה ע"ג צבי וצבי שעלה ע"ג עיזה ורבנן אמרין מין הוא עיקרו ולא יכלו חכמים לעמוד עליו וע"ש בתוספתא, וברמב"ם פי"ד ה"ד מה' שחיטה כלל שניהם כאחד במש"כ כלאים הבא מבהמה וחיה וכן בריה שהיא ספק בהמה או חיה צריך לכסות ואינו מברך

שם ואין שוחטין אותו ביו"ט. וקשה דאהא דתנן ריש ביצה השוחט חיה ועוף ביו"ט כו'. דייק בש"ס שם ד"ז ע"ב השוחט דיעבד אין לכתחלה לא אימא סיפא וב"ה אומרים לא ישחוט מכלל דת"ק סכר ישחוט כו'. והשתא לפ"מ דתנן הכא דכוי אין שוחטין ביו"ט, וכן כפל מסדר המשנה בבכורים פ"ב מ"ט בסתם דכוי אין שוחטין ביו"ט, משמע דסתם חיה ועוף שוחטין ביו"ט ורק כוי אסור משום ספיקו. דדילמא בעי כסוי ומספיקא לא מחללינן יו"ט, ועפ"ז מה מקום לכל השקלא וטריא בש"ס שם אם סתם חיה ועוף מותר לשחוט לכתחלה ביו"ט

אמנם כד מעיינינן שפיר לא קרב זה אל זה. דבין אם נימא דסתם חיה ועוף לא ישחוט לכתחלה ביו"ט או מותר לשוחטו. הוא משום דגבייהו הויא מצות כסוי הדם חיוב בודאי. ומשו"ה יש מקום לחקור שם, אם גזרו על השחיטה דלכתחלה, משום החשש דחפירה בעפר ביו"ט לצורך מצות כסוי הדם או מפני שאר חלקי הספיקות דקאמר התם, בנוגע למצות כסוי הדם, משא"כ בכוי דכל עצמו הוא ספק אם צריך לכסות ולהכי אינו מברך כדהבאתי בחידושי לעיל בסמוך. א"כ הוה אמינא אע"ג דכסוי הדם נוהג בו כדתנן במשנתנו, היינו דוקא בחול, דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא וליכא למיחש לצמיחת איסור ממה שיכסה, אבל ביו"ט דאפשר דאתי לחלול יו"ט, עד דמשו"ה תנן במשנתנו דאם שחטו אין מכסין את דמו, כמ"כ מותר לשחטו לכתחלה וא"צ כסוי הדם כלל, להכי מסיק במתניתין בתר דתני ונוהג בכוי מפני שהוא ספק. ואין שוחטין אותו כנלע"ד

שם ואם שחטו אין מכסין את דמו, דברי התנא בזה יש לפותרו בשני אופנים. ושניהם אמת, אין מכסין את דמו ביו"ט, רק בערב יכסה, כמבואר ברמב"ם פי"ד ה"ד מה"ש ופ"ג ה"א מה' יו"ט, ואם אין הדם קיים בערב לא יכסה כלל, כדמשמע בתוספתא דפרקין גבי שחיטת שבת ויוה"כ ע"ש

שם ר' יונתן בן יוסף אומר בה"ג ה' כסוי הדם הגירסא ר' נתן בן יוסף. וכה"ג בהא דתנן באבות פ"ד ר' יונתן אומר כל המקיים את התורה כו', הוא באבות דר"נ רפ"ל בשם ר' נתן בן יוסף

שם כדר"ז דאר"ז כל הראוי לבילה כו'. ולפמש"כ הט"ז באו"ח סי' נ"ה סק"ד דכל הראוי לבילה נאמר רק אם עשה כן ולענין עיכוב ע"ש, ולפ"ז גם הכא כוונת הש"ס משום דכבר שחט החיה אחרי הבהמה, ולהכי חייב לכסות דבדיעבד אינו מעכב. דהיה ראוי ליתן העפר למטה בין דם הבהמה לדם החיה קודם ששחט החיה, משא"כ בכסוי הדם דמוקדשין דאיירינן בלכתחלה, ומעיקרא הוה ס"ל להמקשן שהקשה מברייתא דר' יונתן בן יוסף דאיירי בדיעבד אמוקדשין דלכתחלה, משום דלא נסיב רק על אפשרות הכסוי דלמעלה מבלי שיכסה למטה, ובזה שוין מוקדשין לשחט בהמה ואח"כ חיה כנ"ל, וע' פלתי ס"ס כ"ח ובעונג יו"ט סי' קע"ו ובאור שמח פ"ד ה"ח מה' יבום

רש"י ד"ה ואין שוחטין אותו ביו"ט משום דלמא בעי כסוי ומספיקא לא מחללינן יו"ט אם שחטו ע"כ. ברע"ב העתיק לשון רש"י ושייר תיבות אם שחטו, משמע דלשון אם שחטו קשיתיה דהוא דיעבד, ובמתניתין איירינן באין שוחטין דלכתחלה. ולע"ד לא בא רש"י בדבריו משום חומרא דיו"ט או משום קולא דכסוי הדם בכוי מפני ספיקו, דא"כ הכי הול"ל דלמא לא בעי כסוי ומספיקא לא מחללינן יו"ט, ומדקאמר משום דלמא בעי כסוי משמע דמשום חומר דכסוי הדם בכוי מפני ספיקו אתי עלה, ולהכי מסיק רש"י ומספיקא לא מחללינן יו"ט אם שחטו, ודבריו אלו הם ממשנתנו כדמסיק ואם שחטו אין מכסין את דמו. ועפ"ז שפיר יש לדון מן המאוחר אל המוקדם, כיון דבדיעבד אין מכסין את דמו, מפני הספק דלמא לא בעי כסוי, כמ"כ בלכתחלה יש לנו להתחשב עם ספיקו דלמא בעי כסוי. ובלכתחלה ודאי לא מורינן ליה לכסות, משו"ה אין שוחטין אותו ביו"ט. דאם לאחר שחיטה דמצות כה"ד מוכנת לפניו מ"מ מונעין אותו ממנה, מכש"כ דמוטל עלינו שלא להניחו לשוחטו כדי שלא להכניסו לחיובא דכסוי הדם

אכן ע"ד הרמב"ם יל"ד דבפה"מ לבכורים פ"ב מ"ט מפרש כפירש"י ור"ן הכא, דלהכי אין שוחטין כוי ביו"ט דאין מחללין יו"ט לדבר ספק וברפ"ג מה' יו"ט כתב טעם האחר דמפורש בביצה ד"ח ע"ב, דכוי היינו