אור הישר (חולין) קעא

בא"ד אי משוית ליה אוכל מצטרף בהדי בצק כו' ע' ב"ק דע"ז ע"א תוד"ה פרה השני ובר"ש טהרות פ"א מ"א ובשעה"מ פ"ו מה' ברכות ובת' ח"צ סי' ק"ז

רש"י ד"ה חבריא בני הישיבה ע"כ, ע"ל די"ב ע"ב רש"י ד"ה דמן ובדל"א ע"א רש"י ד"ה זעירא

רש"י ד"ה משעת שחיטה ונאסרת שחוטה אבל המשולחת מותרת דכתיב ושלח הצפור החיה וגו' ולא אמרה תורה שלח לתקלה. משעת קיחה ושתיהן נאסרות עד שישלח עכ"ל. מלשון זה מוכח דדעת רש"י הוא דלמ"ד משעת שחיטה לא חל שם איסור על המשולחת כלל, וכ"כ רש"י לקמן דק"מ ע"א בד"ה לרבות ובקידושין דנ"ז ע"א ד"ה משעת וז"ל והמשולחת מותרת כדלקמן ע"ש ומשמע דסמיך אברייתא שהביא בתר הכי כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה, וכ"כ בס' יראים סי' ש"ז להביא היתר למשולחת מהך ברייתא ע"ש וברמב"ם בפי"א ה"ז מטומאת צרעת משמע דס"ל כדעת רש"י והיראים

אמנם התוס' בקידושין שם כתבו וז"ל משעת שחיטה פי' ומשולחת נמי תיאסר משחיטת חברתה עד השילוח ואין לפרש משעת שחיטה בשחוטה ובמשולחת ליכא איסור כלל דהא תנא צפורי מצורע דמשמע בתרווייהו עכ"ל. ולעד"נ דגם מלבד המשניות בקידושין דנ"ו ובע"ז דע"ד דקתני בלשון צפורי מצורע, יש לדייק מלשון עצם פלוגתא דר"י ור"ל דאמרי צפורי מצורע מאימתי נאסרין, משמע דהאיסור חל אתרווייהו. ובהכרח דלמ"ד משעת שחיטה חל האיסור על המשולחת משעת שחיטת חברתה עד השילוח, דבע"כ שחיטת השחוטה קודמת לשילוח החיה כדכתיב בקרא. ובאותו הזמן נאסרת גם המשולחת

וכ"מ גם דעת השאילתות כפי' התוס'. דכ' בפ' מצורע ס"ס פ"ח וז"ל אבל משולחת דאיתעביד לה מצוה אמר רחמנא תשתרי ע"ש. ומלשון זה ש"מ תלת, ש"מ דקודם לזה היתה באיסור כמו המשולחת, וש"מ נמי דגרם ההיתר הוא משום דאיתעביד מצותה, דאל"ה תיפ"ל דלא אמרה תורה שלח לתקלה כדפירש"י, ואיתעביד מצותה של החיה מתחלת אחרי טבילתה עם עץ הארז והאזוב ושני התולעת בדם הצפור השחוטה על המים החיים עם ההזאה שבע פעמים על המטהר, ועד אז היתה המשולחת נאסרת מזמן שחיטת השחוטה. וש"מ נמי דאיהו מפרש לברייתא דכל צפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת. משעה שהיא משולחת ולא קודם לכן. ודלא כרבא דמסיק בקידושין שם לא אמרה תורה שלח לתקלה דלדידיה אין אנו צריכין לסברת השאילתות דמשום דאיתעביד לה המצוה להכי מותרת המשולחת, רק במה דהתורה אמרה לשלחה בזה גופה מונח ההיתר, דלא א"ת שלח לתקלה ורבא לטעמיה דס"ל כמ"כ לקמן דקט"ו ע"א גבי שילוח הקן וביומא דס"ז ע"ב גבי אברי שעיר המשתלח. וע' בת' פמ"א ח"ב סי' קכ"ח

תוד"ה והתנן, ואיגלאי מילתא למפרע דהקדש טעות הוה כו'. ע' כריתות דכ"ד ע"ב רש"י ד"ה אשם ובמש"כ בחידושי שם דכ"ג ע"ב

תוד"ה עגלה, הקשה ה"ר משה מבונדי"ש אמאי לא קאמר דשוחט דמתניתין היינו עורף כו', וכן הקשו בכריתות דכ"ה ע"א. וע' בש"ק לירושלמי סוטה פ"ט ה"ו

תוד"ה סומכוס, ארישא נמי פליג כדפי' בקונטרס כו' ע"כ, ע"ל ע"ב רש"י ד"ה דאע"ג ומש"כ בחידושי שם

ע"ב א"כ לכתוב לא תשחוט מאי לא תשחטו כו' ע' תבואות שור סי' ט"ז אות ב' ובפמ"ג שם שפ"ד סק"ג

שם אמרו לו אל תשתה והוא שותה כו' חייב על כל אחת ואחת. ע' גיטין דל"ג ע"א תוד"ה ואפקעינהו

שם ושמעינן ליה לר' יהודא דאמר הת"ס ל"ש התראה כו'. ע' בתשובות הרשב"א סי' קמ"ו ובהגהות עתים לבינה על ס' העתים סי' ט"ו אות קכ"ה ובת' מקום שמואל סי' ס"ז

שם והאי תנא ס"ל כאידך תנא דר' יהודא כו'. ע' נוב"י מ"ת חאה"ע סי' ע"ז

רש"י ד"ה לא ישחטו כו' לא יהיו נשחטין ע"כ, ע' פמ"ג סי' ט"ז במשבצות סק"א

רש"י ד"ה דאע"ג. ופליג סומכוס בסיפא וה"ה לרישא דקתני שחט שני בניה ואח"כ שחטה סופג מ' לסומכוס סופג פ' ע"כ, וכ"כ התוס' לעיל ע"א ד"ה סומכוס. ולע"ד צ"ע בדברי הירושלמי יבמות פי"א ה"א ובסנהדרין פ"ט ה"א דקאמר ר' יודה בר פזי בשם ר' יוחנן מודה סומכוס בראשונה. וע"ש בק"ע ופ"מ וש"ק

בא"ד וכך מצאתי בתוספתא שחט שני בניה ואח"כ שחטה כו' ע"כ, וע' בתו"כ אמור פרק ח' ובר"ש משאנ"ץ שם

תוד"ה הזורע. כמו שאין לוקין על הסגת גבול דניתן להשבון ע"כ, וכה'"ג כ' התוס' בב"מ דס"א ע"א בד"ה אמרי ובד"ה לעבור, וע' בקצוה"ח סי' צ"ז סק"ג

תוד"ה ולאפוקי, אבל מודה דמשום כלאי זרעים מחייב כו', ע"ל ד"ס ע"א תוד"ה הרכיב ובקדושין דל"ט ע"א תוד"ה לא ובב"ק ס"פ הפרה תוד"ה אלא ובראב"ן סי' נ"ג ובס' יראים סי' קנ"ב ובברכי יוסף חי"ד סי' רצ"ה סק"ב

בא"ד וכן משמע דכי קאמר קמ"ל דכי זרע חטה וחרצן ושעורה וחרצן נמי חייב ולא נקט חטה ושעורה כו', ע' פסחים דמ"ז ע"א תוספות ד''ה ומוקדשין

בא"ד על דעתיה דר' יאשיה כתיב שדך לא תזרע כלאים כו', ע' ירושלמי כלאים פ'"ח ה"א ובמה"פ שם ובר"ש שם רפ"ח ובברכי יוסף חי"ד סי' רצ''ה סק"ז.