אור הישר (חולין) קע

ומכש"כ בבהמה דודאי איתנייהו להני איסורי כנ"ל

ואם הראשון נתנבל בידו מדעתו, אפשר דחייב נמי משום או"ב, כדמשמע הכא ברש"י ד"ה ונתנבלה, ועמש"כ בחידושי שם, ואפילו נתנבלה בידו שלא מדעתו, רק שהיה מהדברים שאנו מחמירים בו, כגון שהייה במיעוט בתרא וכה"ג בפלוגתא דרבוותא או בצרוף שהיות או שנמצא סכין פגומה לאחר ששחט דאסרינן להו מספיקא וכל כי הני אסור לשחוט השני רק דאין בו מלקות כמש"כ בש"ך סי' ט"ז סקי"ט נמצא דכל ההיתר דלכתחלה הוא דוקא כשהראשון היה נחור, או נתנבל בידו שלא מדעתו, בנבלה ודאית ע"פ דין תורה, משום דזה לא הוה בכלל לא תשחטו דקאמר רחמנא כמבואר בתו"כ שם. לכן שפיר כתב רש"י שצריך להיות אל ההיתר תלמיד חכם, למען ידע פרטי הדברים באיזה אופן יוכל להתיר כנלע"ד

שם שאפילו שחט ראשון לשלחנו ושני לעכו"ם חייב כו'. ע' עונג יו"ט סי' קי"ח

שם כגון דאתרו ביה משום או"ב ולא אתרו ביה משום ע"ז כו', ע' ירושלמי ע"ז רפ"ד ובמגילה פ"א ה"ו ובתרומות פ"ז ה"א ובכתובות פ"ו ה"א ובמה"פ שם ובס' האשכול ח"ג סי' ג'

שם חייבי מיתות שוגגין וחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר ר' יוחנן אמר חייב כו', ע' בחידושי הגרע"א לכתובות דל"ז ע"א ובח"ס חח"מ סי' כ"ז

שם רש"א פרה מטמא טו"א כו', ע' שבועות די"א ע"ב רש"י ד"ה מטמא ובתשובות הרשב"א סי' ל"ב וסי' תקפ"ג ובפר"ח לאה"ע סי' קכ"ד סק"ב

רש"י ד"ה ונתנבלה בידו שלא מדעת ע"כ, לכאורה הרי תנא דמתניתין כייל שוחט ונתנבלה בידו עם נוחר ומעקר שנעשו מדעת, וכן הרמב"ם בפי"ב ה"ג מה"ש כתב אם נחר הראשון או נתנבל בידו כו' ע"ש, ועוד מדוע לא פירש"י כן גבי כסוי הדם לקמן דפ"ה ע"א. ובב"ק דע"ח ע"ב גבי תשלומי דו"ה. דהתם נמי תנא השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר כו' ע"ש

ונלע"ד דהתם אין מתחשבין רק עם השחיטה. ואם היתה שחיטה כהוגן אז חייב בכסוי ובתשלומי דו"ה, אבל אם נתנבלה בידו בין מדעתו ובין שלא מדעתו, עכ"פ לאו שחיטה היא בדעת תורה. לכן פטור מתשלומי דו"ה ומכסוי הדם, משא"כ גבי או"ב, דמצד הנשחט אפילו היו שניהם נשחטין כהלכתן ג"כ כשרים כדתנן בריש פרקין. וכל הדין הוא על השוחט אותו ואת בנו לחייבו מלקות, לכן מצא רש"י מקומו לפרש. דדוקא אם נתנבלה בידו שלא מדעת אז יש לשחיטה כזו דין נוחר ומעקר לפטור משום או"ב. אבל אם שחט ונבלה מדעת אפשר דחייב נמי משום או"ב, דלא היה לו לשחוט לכתחלה אפילו לנבלה אחרי דכבר נשחט הראשון, כנלע"ד בשיטת רש"י ז"ל

רש"י ד"ה והנוחר והמעקר סימנין מדעת כו'. תיבת סימנין קאי רק על מעקר ולא על נוחר. בין לפירש"י בב"ק דע"ח ע"ב ולעיל די"ז ע"א דנוחר קורעו מנחיריו עד לבו. כן לפירש"י לקמן דפ"ה ע"ב נוחרו חונקו ע"ש, ורש"י הביא הכא תיבת והנוחר, רק משום דבעי לאסוקי מדעת, ובזה שוים נוחר ומעקר. ולאפוקי ממה דפירש"י קודם על ונתנבלה בידו. דאיירי שלא מדעת. ועמש"כ בחידושי לעיל בסמוך

רש"י ד"ה בהא, אבל חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר כגון ממון דחדא בגופא וחדא בממונא כו', ע' בתוס' ומהרש"א ובשירי קרבן לירושלמי מגילה פ"א ה"ו

תוד"ה פרה, כיון דסופו לטמא טומאה חמורה מטמא טו"א כו', ע' בחידושי פמ"א לזבחים דק"ה ע"א

תוד"ה הואיל, דאפילו נשחט לא אמר כזרוק עד שיתקבל בכוס כו', ע"ל ד"פ ע"ב תוד"ה דכמה ובמש"כ בחידושי שם, וע' בעונג יו"ט חא"ח ס"ס ו'

בא"ד ומיהו שעיר המשתלח קשה לר"י שיטמא מחיים טו"א למאן דשרי אברים בהנאה כו', וכן הקשו התוס' בב"ק דע"ז ע"א ועמש"כ בחידושי לבכורות ד"ט ע"ב

דף פ"ב ע"א ואר"ש בן לקיש אומר היה ר"ש פרה נפדית ע"ג מערכתה, הארכתי בזה בחידושי לזבחים דק"ה ולמנחות דק"א ולבכורות ד"ט

שם אמר רב שמן בר אבא א"ר יוחנן פרת חטאת אינה משנה כו' עגלה ערופה אינה משנה, באגרת דרב שרירא גאון דפוס ברלין תרפ"א צד נ"ו, גריס בסוגיין ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן, וכה"ג א"ר יוחנן גופיה ביבמות דמ"ג ע"א זו אינה משנה ע"ש, וע' בשעה"מ פ"א מאיסורי מזבח ופ"י מה' רוצח

שם ירידתה לנחל איתן אוסרתה, ע' באר שבע לסוטה דמ"ז ע"א ובת' הגרע"א סי' ג' ובעונג יו"ט חא"ח סי' ו'

שם צפורי מצורע מאימתי נאסרין כו' ורשב"ל אמר משעת לקיחה כו'. ע' שעה"מ פי"א מטומאת צרעת ובח"ס חי"ד ס"ס קל"ב

שם זריז דלא עביד איסורא כו', ע' בש"ך סי' ט"ז סקי"ד ובט"ז שם סק"ט ובחדושי באר שבע בסוגיין

שם ונשכר דקאכיל בשרא ע' מאי דדייק הרא"ש מלשון הש"ס ומש"כ בברכי יוסף סי' ט"ז סק"ד. במשנה שחט פרה ואח"כ שני בניה סופג שמונים עמש"כ בחידושי לכריתות ד"ט ע"ב

שם סומכוס אומר משום ר"מ כו', ע"ל די"ז ע"ב רש"י ד"ה כל היכא ובמש"כ בחידושי שם. ובאור שמח פ"ב ה"ח מאיסורי ביאה

שם דתניא או"ב אין לי אלא אותו ואת בנו אותו ואת אמו מנין. וכ"ה הגרסא גם בתו"כ אמור פרק ח', אבל בילקוט שם רמז תרמ"ג ובשאילתות שם סי' ק"ו גרסי בנו ואותו מנין

רש"י ד"ה ואמר, אם מצא נאה הימנה כו', ע' בת' ח"צ סי' מ"ה.